החלטתי כי ספורט הוא הדבר שאעשה בחיים, דבר לא כל כך מקובל בחברה הישראלית. כרגע אני עומדת בפני פרשת דרכים. החלטתי לעזוב את הבית בגיל 18 על מנת לשחק כדורגל בליגה הטובה בעולם- ליגת המכללות בארה''ב. בשנה האחרונה שלי בתיכון קיבלתי הצעה מקולג' בקונטיקט לבוא לשחק אצלם מיד בסיום התיכון. שאיפתי היתה ללמוד 4 שנים בקולג' ואז לחזור ולשרת בצבא. כשבוע לפני נסיעתי לקולג' התבשרתי כי הצבא החליט שלא להעניק לי מעמד של "ספורטאי עילוי" על אף העובדה שאני עומדת בכל הקריטריונים.

 

פנייתו של אורי שילה מההתאחדות לכדורגל לראש מנהל הספורט: ''השחקנית מהווה חלק חשוב במערך נבחרות הנשים של ישראל. האפשרות לצאת לקולג', מהווה לא רק הזדמנות לקידום אישי עבורה, אלא עבור הענף כולו. אנו מבקשים לשקול מחדש את החלטת הוועדה ולבחון את האפשרות לסייע למיכל כדי שתוכל להגשים את מטרתה ולהשלים את לימודיה".

 

עוד ב-Onlife:

 

כיום, לאחר כ-8 חודשים שאני לומדת ומשחקת כדורגל במכללה ולאחר מאמצים רבים של כל המקורבים אלי אשר ניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית, תאריך הגיוס שלי נקבע לעוד חודש וחצי- ה18 באפריל 2013.

 

 

מכתבי לראש אכ"א: גברת נכבדה שלום רב,הריני מתכבדת לפנות אליך באופן אישי כמי שבסמכותה לעזור ולייעץ לי בבקשה לקבלת הכרה של ספורטאי עילאי לפיו אוכל לממש את עצמי ועם זאת לתרום לחברה בישראל ולצה"ל בפרט.קוראים לי מיכל בין, נולדתי בישראל ואני בת 18. הוריי תושבי הארץ, קצינים בצה"ל (במיל) ואחות לטל אשר הינה מדא"גית בצה"ל ולעידן אשר סיים את שירות החובה רק לאחרונה.

 

בניגוד לחברותיי, החלטתי כי ספורט הוא הדבר שאעשה בחיים, דבר שלא כל כך מקובל בחברה הישראלית. מגיל 7 אני משחקת במועדון כדורגל. רוב חיי שיחקתי עם בנים, ועם הגיעי לגיל 13 נאסר עלי להמשיך לשחק בקבוצה בה יש בנים, ועברתי לשחק בליגת נערות ומאוחר יותר בליגת הנשים של ישראל. דבר זה רק הניע אותי יותר וההחלטה להיות שחקנית מקצועית אשר תייצג את מדינת ישראל ותביא לספורט הלאומי הישגים.

 

כדורגל הוא הדבר שאני קמה בשבילו בבוקר, וכל מאוויי היו להגיע לקולג' שבעזרתו אוכל להתקדם בספורט. אציין כי במהלך חיי נתקלתי בלא מעט סטיגמות על ספורט נשים אבל כיום כאשר אני מדברת עם אנשים על העובדה שאני משחקת כדורגל בקולג?, אנשים מכבדים אותי והמודעות לספורט נשים רק מתחזקת.

 

אחרי הרבה שנות עבודה – פציעות, אימונים, ומשחקים - הגעתי לקולג?. החל מחודש אוגוסט 2012 אני לומדת בקולג' בקונטיקט, אליו התקבלתי במלגה מלאה.ע"מ שאוכל להשלים את לימודיי, הנני נדרשת לשהות בת ארבע שנים.פנייה זו נעשית באופן אישי אליך, ע"מ לקבל את אישור הצבא לדחיית שירותי הצבאי בתקופה זו.

 

חשוב להבהיר כי כל חיי חונכתי על ידי הוריי לאהבת הארץ ותרומה למולדת. לא עולה בדעתי לא לשרת, ואף יותר מכך, כאזרח שווה זכויות וחובות בישראל. אני לא רואה את השירות הצבאי רק כחובה, אלא זכות, לשרת וללבוש מדים ולהגן על המדינה שלנו. אחי הגדול סיים שירות של 3 שנים בחיל הים. אחותי משרתת כמדריכת אימון גופני בבסיס הדרכה של חיל הנדסה. מובן לי, למשפחתי ולחבריי שלא אוותר על הצבא.

 

למרות שאני לא משרתת כרגע, ותורמת למדינה רשמית, במהלך המבצע ?עמוד ענן? קיבלתי פניות והתעניינות מחברותי לקבוצה, מהורים, מאמנים, מרצים וספורטאים במכללה. הם שואלים לשלום משפחתי ומנסים להבין את המצב בארץ. אני מספרת להם בגאווה על ישראל, ומשתדלת להסביר להם בדיוק על מה אנחנו נלחמים ומה המטרות שלנו, כי הם לא רואים את מה שאנחנו חיים יום יום. אני חושבת כי גם כעת הנני שגרירה של מדינתו ועושה ככל שניתן לעזור ולתרום, יחד עם מימוש עתידי.

 

אבקש את התערבותך הדחופה לצורך הכרה בזכותי זו ומתן תשובה חיובית בעניין.תודה על העזרה, ומקווה שתינתן לי הזכות להגשים חלום ולסיים כאן 4 שנים.

 

למה אני לא יכולה לדחות את השירות?

לצערי, מכתב זה לא עזר, והצבא עדיין החליט כי איני כשירה לקבל את מעמד ספורטאי העילוי ועלי לחזור לארץ ולהתגייס. דבר זה אומר שלא אזכה לשחק יותר בכדורגל הנשים ברמה הגבוהה בעולם.

 

מדוע אינני יכולה לחזור בעוד 3 שנים ולעשות שירות של שנתיים? למה אני, כספורטאית שמוכנה ורוצה לשרת בצבא, לא יכולה לדחות את השירות כדי להתפתח ברמות שלא קיימות בארץ? למה אנו מופתעים שהספורט בארץ ברמה כל כך נמוכה, אם הגופים העומדים בפני הספורטאים שמים להם רגליים במקום לתמוך בהם?

 

לפי ראש אכ''א, אורנה ברביבאי - כ50% אחוז מהבנות בישראל אינן משרתות בצבא. לאור נתון זה אני תוהה מדוע אני לא יכולה לקבל דחייה. אינני מעוניינת להתחמק משירות ואני בטוחה כי את שירותי הצבאי אבצע.

 

אני מבקשת מכל מי שקורא מילים אלו, תתמכו בי ותעזרו לי לסיים כאן עוד 3 שנים ולהגיע להישגים שלא אוכל להגיע אליהם בארץ. אשמח אם תשתפו את חבריכם במכתב הזה. אולי בשבילי זה מאוחר מדי, ועוד חודש וחצי אמצא עצמי עם מדים, מוותרת על החלום מגיל 9. אבל לספורטאיות הבאות מגיע יותר. בלי תמיכת המערכת, הספורט שלנו לא יתפתח לרמות גבוהות יותר. הלוואי שיעריכו קצת יותר את הספורטאים. כל מה שאני מקווה לו הוא להישאר בקולג', אחרי כל המאמצים להגיע אליו. ואני צריכה את עזרתכם בזה.

תגיות