החיים לצד בן זוג שסובל מדיכאון: "אדם שלא מרים ידיים למרות הקושי הוא מקור לגאווה גדולה"

כמי שמכירה היטב תחלואים קשים אחרים של בעלי כמו סרטן, פרקינסון, אירוע מוחי ועוד, אני אומרת בביטחון: הדיכאון הוא הקשה ביותר. בעלי היקר לו אני נשואה כמעט 50 שנה מתמודד עם דיכאון כבר למעלה מ-30 שנה. במהלך תקופה זו חווינו גם רגיעה שנמשכה כ-15 שנים אך לפני כשנתיים, לאחר שעבר אירוע מוחי, הוא שוב שקע בדיכאון שנמשך ונפסק לסירוגין.

אני בת 73, נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. את החיים עם בן-זוגי החלטתי לחשוף בספרי החדש "לחיות עם בן-זוג בדיכאון ולחיות" (הוצאת "פוקוס"). בספר אני מסירה את מעטה הבושה ומספרת את סיפור חיינו. החיים לצידו של בן זוגי הובילו אותי לתובנות עמוקות שחשוב לי לשתף. מחלת הדיכאון גורמת סבל נפשי עצום לחולה ובעקבות זאת גם לשאר בני המשפחה החיים בסביבתו ותומכים בו, ואני בטוחה שדברים שחוויתי על בשרי יעזרו לאנשים הנמצאים במצבי ותומכים בבן-זוג החווה דיכאון או כל מחלה קשה אחרת כמו פרקינסון, אלצהיימר ועוד.

כשהתברר לראשונה שבעלי עמי (שם בדוי) סובל מדיכאון היה לי קשה במיוחד כי לא ידעתי הרבה על התופעה ולא היו לי ולו כלים להתמודד איתה. חשבתי על פרידה, אך הבנתי די מהר שלמרות הקושי אני בוחרת בעמי כבן-זוגי להמשך החיים. באותה תקופה למדתי דברים רבים על עמי שלי וכל מה שלמדתי עליו היה אנושי ונוגע ללב, גם אם לפעמים הוא עיצבן אותי ורציתי להרוג אותו.

דוקי כהן עם ספרה לחיות עם בן זוג בדיכאון. צילום: יהורם גלילי

אנשים רבים סובלים מדיכאון, מחלה הנקראת "מחלת המאה", ובתקופת הקורונה מספרם זינק משמעותית. בעלי לקה בדיכאון הראשון שלו בגיל 42. באותו זמן הגיעה תקופה שבה לא אהבתי את מקום העבודה שלי, ובעלי, שהרוויח יפה בעבודתו, נתן את הסכמתו שאפסיק לעבוד ואקח חופשה. אך למרות שהכל נעשה בתמיכתו ועידודו, כשהפסקתי לעבוד הוא נבהל וחשש שללא המשכורת הקבועה והטובה שלי מצבנו הכלכלי יתדרדר. ואכן הוא איבד את הביטחון בעבודתו, לא היה מסוגל לייצר עבודה ולהיפגש עם לקוחות, ובנוסף ראה את מצבנו הכלכלי כגרוע הרבה יותר ממה שהיה (דבר שמאפיין אנשים הנמצאים בדיכאון). כך הוא נכנס למעגל של חוסר אמונה בעצמו, חוסר הצלחה בעבודה והכנסות נמוכות.

עד מהרה המצב של עמי הידרדר לדיכאון, חוסר רצון לחיות, עצב עמוק, פחד מהעתיד, בושה, ותחושה של חוסר ערך ואובדן תקווה. הבנתי שמכיוון שהוא גדל במשפחה דלת אמצעים והוא זכר את הזמנים האלה כקשים במיוחד לאביו שרצה לתת לילדיו את כל מה שצריך ולא הצליח, הוא בעצם שיחזר את הזמנים האלה תוך כדי סבל גדול. היה חשוב לו לתת לילדים את כל מה שתכנן וחלם, ופתאום הגיעה תקופה שבה יכולת חשובה זו הייתה מאוימת מאוד.  

בהתחלה זה היה מפחיד מאוד והביא לתחושות קשות, למריבות ולכעסים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו מה זה דיכאון. בהמשך חיינו תקופות של דיכאון ותקופות ללא דיכאון. חוץ מהפעם הראשונה שבה חשבתי על פרידה, היה לי ברור בכל הפעמים הבאות שאני עומדת לצידו של עמי. כל התחלת דיכאון הייתה קשה, אבל תוך כמה ימים התעשתי והתגייסתי לתמוך בו. המטרה החשובה ביותר עבורי הייתה לעזור לבעלי, להפחית את הקושי, לעודד ולנסות לשמח את האיש היקר שלי בהתמודדות הקשה שהייתה לו. מי שהכי עזרו בתקופה כזו היו הפסיכיאטר, אליו היינו הולכים כל שבוע או שבועיים בתקווה לשמוע משהו מעודד, וכמה חברות טובות שרצו לדעת ולעזור.

בעלי היה בצעירותו אבא שמאוד אהב את ילדינו ושמח על כך שהוא יכול היה לתת להם כל מה שחלם ולא קיבל. היינו משפחה מלוכדת עם אווירה טובה, שמחה וצחוקים. עמי, למרות הדיכאונות שהיו חלק מחייו, היה בבסיסו איש שמח, טוב לב ומפרגן מאין כמוהו. כמובן שהיו גם מריבות וכעסים, בעיקר בנוגע לחינוך הילדים. אני הייתי תלמידה ולאחר מכן מנחה בגישת אדלר, ואילו עמי היה אבא מפנק עם קושי גדול לשים גבולות. אני בטוחה כי מה שסייע לו בתקופות הדיכאון היו התרופות שלקח, עם זאת, אני מכירה אנשים שיצאו מהדיכאון לאחר שאימצו דרך אחרת, ללא כדורים וכמובן בליווי איש מקצוע, אך מספרם היה מועט.  

דבר חשוב נוסף שעזר לעמי לעבור את התקופות הקשות היה אהבת המשפחה. הילדים החזירו לו אהבה גדולה על כל מה שקיבלו ממנו במהלך חייהם. בדיכאונות הראשונים הוא לא רצה לשתף חברים, אבל בדיכאונות האחרונים הוא כבר שיתף ובהחלט הייתה בכך עזרה.

תקופות הדיכאון נמשכו מספר חודשים, כשכל יום נראה כמו חודש. היציאה מהמצב הנפשי הקשה הזה לא נעשית לפתע ביום אחד, בהתחלה מתחילים להופיע ימים קצת יותר טובים בין הימים הקשים, כמו צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה, אחר כך זה עולה לשני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה, ופתאום כבר אין את הצעדים אחורה ומבינים שאנו מחוץ לדיכאון. איזה שחרור זה (או לפחות מנוחה עד הפעם הבאה אם אכן תגיע). בתקופות בהן היה בדיכאון היו כאלה שמיד הרגישו שעמי השתנה כי הוא איש שמח, מצחיקן ופתוח ופתאום זה נעלם, אך יש כאלו שלא שמו לב או שלא העזו לשאול.  

הספר לחיות עם בן-זוג בדיכאון ולחיות מאת דוקי כהן, בהוצאת פוקוס

בספרי החדש אני משתפת ברגעים מרגשים בחיי ובחיי בעלי, חלקם טובים וחלקם קשים ומלווים בלקחים ובתובנות המסייעות לי להמשיך בחיי. בספר יש קצת מידע על תופעת הדיכאון, אך הוא מתרכז בעיקר בחיי לצד בעלי, מה סייע לי, מה עבר עליי ביום יום - מהטוב ועד הרע. בעיניי, התובנות החשובות ביותר הן דווקא מהזמנים הקשים שעברנו. כמו למשל כמה חשובה החמלה שנחוש כלפי עצמינו כשאנו שוגים או מרגישים תחושות קשות כלפי בני הזוג שלנו וכלפי עצמנו. היות ואני נעזרתי בספרים של אחרים בתקופות הקשות, אני מאוד אשמח אם גם ספרי יוכל לעזור ולתרום לאחרים. 

בעלי יצא מהדיכאון לפני כשנה אך לקה בפרקינסון שהלך והחמיר. הייתה לו תקופה מאוד קשה בה לא יכול היה ללכת, לאכול ולשתות לבד וגם לא יכול היה להגיד יותר מכמה מילים. למרות שהיינו בטוחים שהוא לא יחזיק מעמד כך הרבה זמן לא ויתרנו, חיפשנו פתרונות באפיקים שונים עד שנעשה שינוי במצבו. אינני יודעת להגיד מה חולל את השינוי: אולי הפחתת התרופות, אולי השימוש בקנאביס, אולי הטיפולים הפיזיים שהוא מקבל או התמיכה המשפחתית והמטפל הצמוד אליו, ואולי משהו אחר שאיננו מודעים אליו. עמי אמנם הולך לאט מאוד, אך אוכל ושותה כמעט לבד, דיבורו יותר טוב ואנו מתפללים שרק ימשיך ככה. נעשינו משפחה קרובה ואכפתית, עוד יותר מקודם, ואני למדתי להיות עצמאית יותר ולדאוג בעצמי להרבה דברים. אני נמצאת הרבה יותר לבדי בפעילויות החברתיות ולא יכולה לצאת לטיולים שכל כך אהבתי יחד עם בעלי כי כל פעילות איתו מצריכה הכנות רבות מראש ולא בטוח שטובה לו.

מכל החוויות שעברתי לצד עמי, הדבר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר הלאה זה שאסור לנו להתבייש כשאנו או בן הזוג שלנו או אחד מילדינו נמצאים בדיכאון. המצב עצמו כל כך קשה והבושה רק מכפילה ומשלשת את הקושי שלו. ההסתרה משאירה אותנו לבד כשאנחנו מתאמצים שאף אחד לא יידע על כך. ואיזה עוול זה לאדם שכל כך קשה לו, להוסיף לו את מגבלת הבושה. אדם הנמצא בדיכאון ולמרות הקושי ממשיך את חייו ולא מרים ידיים הוא פשוט מקור לגאווה גדולה. אם נראה את הדיכאון מבעד לעיניים כאלה, ההתמודדות של האדם בדיכאון ושל הסביבה הקרובה שתומכת בו תהיה קלה יותר.