שמי דברה היימנס. סיפור החיים שלי מתחיל בהולנד, שם נולדתי. מסע של חיפוש עצמי גרם לי להתגלגל ברחבי העולם עד שמצאתי את מקומי כאן, בישראל. במשך תקופה ארוכה חלמתי על קריירה בתחום המלונאות. לפני קרוב לעשור, הניסיון להתעמק בתחום הוביל אותי למרוקו. עברתי התמחות במלון קלאב רובינסון. חוץ מלשרת את הבאים למלון מעמדת הקבלה, גם הייתי חברה בצוות ההווי והבידור של המלון. היו לנו לא מעט מסיבות מטורפות שם. די הופתעתי מהאופי של אנשי המקום. מרוקו היא ארץ מוסלמית כידוע, אבל בבית המלון היה מין חופש כזה שאני לא יודעת להסביר. למרות החופש הזה אני, בלונדינית מאירופה, הרגשתי קצת זרה במרחב.

אחרי תקופה שבה מיציתי את מרוקו, הגעתי לעיר ג'רבה שבטוניס. עבדתי בחברת מלונאות גרמנית אבל היה לי קשה לספר שאני יהודייה. אני אמנם לא נראית יהודייה אבל לא הרגשתי בטוחה שם. אחרי 6 שנים פעילות מאוד במזרח התיכון, החלטתי לחזור להולנד.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Debra Djuna Hijmans (@debzdrez)

אני לא יודעת בדיוק למה, אבל גם בהולנד הרגשתי שאני לא באמת יכולה להיות יהודייה שלמה, הרגשתי שמשהו בתוכי לא רגוע. חברים סיפרו לי על תוכנית 'מסע קריירה' מבית חברת 'החוויה הישראלית', שבה המשתתפים עוברים בישראל התמחות בתחומי העניין שלהם לתקופה של חמישה חודשים. נכנסתי לגוגל לברר. התברר לי שתוכניות 'החוויה הישראלית' כוללות תוכניות ארוכות וקצרות, ושאלפי צעירים יהודים מכל רחבי העולם עושים דרכם לישראל בכל שנה בהזדמנות חד פעמית שנועדה לחזק את הקשר שלהם עם המדינה. החלטתי להצטרף ולהגיע לישראל.

באופן טבעי, כאשר הגעתי לארץ בחרתי  להמשיך בתחום המלונאות. עשיתי התמחות במלון דיוויד אינטרקונטיננטל שבתל אביב. אחרי תקופה קצרה נתנו לי עבודה קבועה במלון וכשנפתח מלון חדש ביפו עברתי לעבוד שם כעובדת מן המניין, אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים.

בדומה להמון צעירים בארץ ובעולם, מצאתי את עצמי אובדת עצות בהיעדר יכולת להמשיך לעבוד בצורה רציפה. חל"ת פה, חל"ת שם ופתאום אין לי איך לשלם את שכר הדירה שלי. אבל לא רק אני הייתי במצב קשה, אלא כל מי שמסביבי. אנשים התחילו להיות מודאגים מהמצב הכלכלי, וזה גם העיק עליהם בפן הנפשי. באותו הרגע עלתה אצלי מחשבה ישנה. נזכרתי כמה אני אוהבת להפוך אנשים לשמחים. זה מה שעשיתי בבתי המלון שעבדתי בהם - שימחתי אנשים. רציתי לגרום שוב לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אמא שלי הציעה לי לנסוע אליה להולנד, לקנות שמלות ולמכור אותן בישראל וכך עשיתי. פתחתי לי עמדה קטנה בחוף הים, ונשים הגיעו אליי למדוד את השמלות ולקנות אותן.

עד כה מכרתי מעל ל-100 שמלות לעוברות והשבות בחופי תל אביב ובדירה הפרטית שלי. את כל השיווק עשיתי דרך חשבון האינסטגרם שלי, ולשמחתי זה תפס. עשיתי את השינוי כי הקורונה גרמה לי לאבד, לפחות זמנית את העבודה. בגל הראשון עוד הספקתי לעבוד בחברת ריקודים אבל גם זה הופסק לאור המצב. הייתי חייבת לעשות משהו כדי לשלם את השכירות שלי. פחדתי שאצטרך לעזוב הכל ולחזור להולנד. לבסוף, למרות הכל, עברתי לגור בשכירות ארוכת טווח במלון. עכשיו אני לומדת בכל בוקר שיעורי עברית אינטנסיבים באולפן ובשעות אחר הצהריים אני מוכרת שמלות או שומרת על ילדים ובעיקר מנסה לשמור על שפיות.

בתחילת הקורונה עוד יכולתי לטוס להולנד בלי בעיה אבל עכשיו, לאור המצב, העניין נהיה מורכב יותר והמלאי אוזל. אני גרה לבד בתל אביב. יש לי אח ואחות אבל הם בהולנד ולצערי הם לא יכולים לבוא לבקר אותי, לא ראיתי אותם כמעט שנה. יש לי כאן חברים שתומכים בי אבל המרחק מהמשפחה מקשה עליי מאוד ובכל זאת, למרות הקשיים הרבים, אני שמחה להיות כאן, בישראל, דווקא בתקופה הזאת. רק כאן אני יכולה להרגיש מוגנת, בטוחה ויהודייה באמת. איך אומרים? כאן זה הבית.

תגיות