אז מה הבנות של יעל גולדמן מספרות לה, על מה רבים בבית כשיושבים מול הטלוויזיה, ובאיזה שלב היא תתחיל לחטוף כאפות מהילדים? ישבנו עם אמא של עמנואל בת ה-10, בילי בת ה-8 ואיתן בן ה-4 לשיחה צפופה על אימהות. 

"הגדולות באות לעזרה בעיקר בעניינים כאלה של חברות. 'זאת לא אמרה לי', זאת עצבנה אותי', כל מיני כאלה. הן באות לעזרה אבל הן גם מוציאות עליי כמובן. אני אמא סך הכל, על מי הן יוציאו אם לא עליי. הענין הוא שילדים גדולים זה גם לתת לכל אחד תשומת לב לבד. נגיד אנחנו רואים משהו טלוויזיה, הן רבות מי תשב לידי, שזה צריך להחמיא לי, כי זה לא יימשך עוד הרבה זמן, בואי. עוד מעט הן יריבו מי מעיפה לי כאפה יותר מהר" היא צוחקת.

"למרות שהן חושבות שהן גדולות, ויש להן איזה  פנטזיה שהן כבר נערות, הן עדיין רצות את הקרבה שלי ואת תשומת הלב שלי" מספרת גולדמן. "אם קורה משהו הן בדרך כלל מספרות. יש להן כבר עולם מאוד עמוס עם חוגים ופעילויות וחברים, אז רק נותר לי שבאמת יספרו לי את הדברים החשובים" היא מוסיפה.

"כשאחת מהן חולה, אני ישר נכנסת למו של 'תישארי בבית', אני עושה מרק. זה אולי א פוליטיקלי קורקט להגיד את זה אבל יש משהו במחלה שנורא מייצר קרבה. עוד פעם ישנים ביחד, עוד פעם היא לרגע זקוקה לי" היא מספרת. וכשהן 'מזייפות' מחלה? "אני קולטת כבר מתי הן לא באמת ומתי הן באמת, ומתי זה חשוב ומתי זה לא חשוב" גולדן מסבירה ומוסיפה בקריצה "בדרך כלל מי שבאמת חולה מעיר אותי בלילה".

"בגדול אני חושבת שאני אמא יותר רגועה היום. לא חייבת על הזמן לבדר ולשעשע. הילדה שלי אמרה לי השבוע 'אמא משעמם לי', אמרתי לה 'משעמם זה אחלה, תמצאי איך להעסיק את עצמך'. הייתי פעם יותר באטרף, היום משהו נרגע. התבגרתי ביחד איתן".