החזון שלי התחיל לפני 15 שנים עם 3 משפחות שכולות בסלון הפרטי שלי. כיום, הוא מתגשם בדמות עמותת 'אור למשפחות', בה חברים מעל ל-1500 משפחות, שהן המשפחה הגדולה שלי, משפחת אור למשפחות. פרידה מילד, ילדה, או אח שהלך מבלי לשוב, היא הכאב הכי חד שאפשר לחוות. אך פרידה היא גם לידתו של זיכרון אשר בצידו משפחות שכולות, כמו תינוק, לומדות ללכת, ולאט לאט לדבוק בחיים למען אהוביהם שבחיים, ולמען עצמם.

מעבר לכאב על האובדן, במקרים רבים נפגע כל מרקם החיים של המשפחה: הבריאות, הזוגיות, הפרנסה והמשפחתיות. עם כל אלה מתמודדת עמותת 'אור למשפחות'. לחבק, לאהוב, לחזק ולתמוך תחת המוטו "ודבקת בחיים". אחד הרגעים בו המשפט הזה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, היה רגע בו אמרה לי אם שכולה "רציתי לעזוב את העולם אבל בזכות הנחישות שלך, הצלחת למשוך אותי מהבור השחור וכנגד כל הסיכויים חזרתי לחיים".

הרבה דלתות נטרקו בפני, הרבה שיחות לא נענו לי, עשרות ביקורים אצל הורים שלא עברו את פתח הדלת חודשים ארוכים. לשמחתי כיום אני חובקת מעל ל-29 ילדים ותינוקות שנולדו לאימהות שכולות לאחר נפול יקיריהן. חלקן הן אלה שטרקו בפני את הדלת. כולן שמחות לחבק ילד שכולו אור, ים של אהבה שקורא להן שוב אימא ולא, הוא לעולם לא יחליף את הילד המת, אלא גדל ולמד על אחיו הגיבור שהלך ולא שב.

השנה האחרונה הייתה מאתגרת במיוחד. חוק ההמשכיות אשר עבר בקריאה ראשונה בשנה החולפת ועל כך בין השאר, העמותה זכתה בפרס בגין לשנת 2022. החוק בא לתקן את העיוות בו משפחה שכולה אשר שאבה זרע מחייל, אינה יכולה לממש את רצונה להמשכיות ולהפוך לסבא וסבתא מזרע הבן. עשרות הורים שכולים , ביניהם אבות שנותרו ללא ילדים כלל ואין באפשרותם להפוך להורים, זועקים כבר שנים ומתחננים לאישור החוק אשר יאפשר להם לפחות להעניק בית חם לאמא אשר תסכים להביא להם נכד לעולם מזרע בנם.

השנה הועבר החוק בקריאה ראשונה , בדרך להשלמת תהליך שארך כ-8 שנות התעקשות שכללו בחירות,  חילופי ממשלות ומגיפה אחת . נעשו ניסיונות ופגישות רבות עם ח"כים ושרים כדי לקדם את החוק, אך מי שהרים את הכפפה לבסוף הוא ח"כ לשעבר צבי האוזר שהריץ את הצעת החוק בוועדות הרווחה בכנסת. היחידים שהסתייגו מהחוק הם החרדים שהעלו סוגיות דת שונות אך לשמחתנו מימין ומשמאל החוק התקבל. בממשלה הנוכחית אנו מאמינים שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית כדי שאותם הורים אומללים יקבלו את המובן מאליו.

עשרות הורים שכולים סומכים עלינו ומחכים בקוצר רוח שהחוק יעבור גם בקריאה שניה ושלישית. זוהי חובת המדינה להגשים להם את מבוקשם. זאת זכותם הטבעית, הזכות לחבק נכד. כשהחוק יעבור סופית, גם נשים שמעוניינות להיות אימהות, תוכלנה להביא ילד לעולם בידיעה שלתינוק היה אבא גיבור ישראל ולא תיאלץ לבקר בבנק הזרע. במקרה שלנו התינוק מקבל מעטפת כלכלית מהסבים ומשפחה אוהבת מצדו של האב. זה win win situation. מה יותר משמח מזה?

במקביל לפעילות העמותה מול המשפחות ובגזרה החוקתית, היא גם מחברת בין המשפחות השכולות. כך נולדה חבורת הזמר של אור למשפחות. כ-50 הורים שבחרו לשיר יחדיו וחברו לחבורת זמר מופלאה של אימהות ואבות ששכלו בנים ובנות. המרקם האנושי שנוצר בחבורת הזמר שלנו כל כך מרגש: אב ששכל שני בנים , אחד מהם אל"מ, אב שבנו נפל בעופרת יצוקה, אמו של החלל הראשון מעופרת יצוקה ועוד.

מבחינתי האופציה היחידה היא : יגעת ומצאת-תאמין ! זהו גם כוחי כאישה, כאמא , כסבתא. הכוח שבנתינה הוא הכוח המניע אותי, את הצוות שלי. הכוח לחבק את משפחות מלח הארץ של מדינת ישראל אמור להיות בכל אחד ואחת מאיתנו. אין לנו ארץ אחרת ויש כאלו המשלמים מחיר כבד שהיא אכן תישאר שלנו. זאת גם תפיסת עולמי - חייבים לבחור בחיים. מוכרחים עבור אלה שחיים. זוהי צוואתם של כל אחד ואחת ממשרתי צבא ההגנה לישראל לבני משפחתם, גם אם לא אמרו זאת מעולם.