המעגל השני | ״רק רציתי שהילדים ילכו לישון. הייתי שקועה בכאב, בפחד מהכאב ובמשככים״
חוי לויכטר הייתה בת 30 ומשהו, אמא לארבעה, כשכאבים עזים ביד הובילו אותה לטיפול רפואי ולמשככי כאבים במרשם. במשך שש שנים התרופות שנועדו לעזור לה הפכו למרכז חייה. היא הפסיקה לעבוד, המשפחה נקלעה לחובות ונאלצה למכור את הדירה, והיא עצמה הלכה ונעלמה בתוך הכאב וההתמכרות. לאורך כל הדרך בעלה יששכר נשאר לצידה. היום, חמש שנים אחרי שנגמלה, הם מספרים בפרויקט "המעגל השני" של מפעל הפיס ועמותת הדרך על התמכרות שיכולה להתחיל דווקא במקום הכי לגיטימי שיש – אצל הרופא, מתוך ניסיון להפסיק לכאוב.
זה התחיל בכאב ביד שמאל.
חוי לויכטר, היום בת 37, עבדה שעות ארוכות מול המחשב כשהחלה לסבול מכאבים חזקים. היא ניסתה טיפולים רפואיים, זריקות וחומרים אנטי־דלקתיים, אבל דבר לא עזר. הכאב הלך והחמיר, טיפס מהיד לכתף, לצוואר ולגב, עד שבמשך שלושה חודשים לא הייתה מסוגלת לעבוד.
יום אחד הכאב היה כל כך קשה שהיא פונתה באמבולנס לבית החולים.
שם קיבלה בפעם הראשונה משכך כאבים.
"והרגשתי את הענן הוורוד בפעם הראשונה", היא מספרת. "רק הרבה זמן אחר כך הבנתי שהענן הזה מפסיק להיות ורוד".
שש שנים שבהן הכול הסתובב סביב הכאב
מה שהתחיל כטיפול רפואי בכאב הפך בהדרגה לחיים שמנוהלים סביב משככי הכאבים.
"במשך שש שנים קיבלתי כמויות אדירות של משככים – פרקוסט, קנאביס, מדבקות. למדתי לרקוח לעצמי מה משתלב עם מה כדי להשיג את ההשפעה המירבית".
באותן שנים חוי לא עבדה, וההוצאות על התרופות הלכו ותפחו.
"הכספים שהוצאנו על תרופות היו מטורפים. בסוף נאלצנו למכור את הדירה בגלל החובות".
אבל המחיר הכלכלי היה רק חלק מהסיפור.
לאט־לאט ההתמכרות השתלטה גם על האימהות שלה, על הזוגיות, על הבית ועל היכולת להיות נוכחת בחיים של ארבעת ילדיה.
"כל מה שרציתי זה שיגיע שש בערב והילדים ילכו לישון כדי שיהיה לי שקט. הייתי שקועה כולי רק בכאב, בפחד מהכאב ובמשככים".
הכובע שהבת שלה הביאה מהגן
נקודת המפנה הגיעה דווקא אחרי שהכאב הפיזי התחיל להיפתר.
חוי עברה ניתוח לכריתת צלעות, ובעקבותיו הכאבים פחתו משמעותית. פתאום התברר שהיא יכולה לחיות בלי משככי הכאבים – אבל הגוף והנפש כבר לא ידעו איך לעשות את זה.
הרופא התחיל לדבר איתה על גמילה.
ואז קרה עוד משהו.
"הבת שלי חזרה מהגן עם כובע שהיה כתוב עליו שהיא חולמת שאמא תעשה לה קוקו".
המשפט התמים הזה פגש את חוי במקום שבו כבר אי אפשר היה להמשיך להסתיר מעצמה את המציאות.
היא הייתה נרדמת בנהיגה, מפספסת דרכים, ובעיקר מרגישה שהיא מפספסת את הילדים שלה ואת החיים שלהם. " רק רציתי שיגיע שש בערב והילדים ילכו לישון כדי שיהיה לי שקט. הייתי שקועה כולי בכאב, בפחד מהכאב ובמשככים.
במקביל היה מולה בן משפחה שהתמודד בעצמו עם התמכרות למשככי כאבים.
"הוא היה המראה שלי. ראיתי איך זה גומר אותו ואמרתי לעצמי: כזאת אני לא אהיה. אני לא רוצה להיות אמא שמפספסת את הילדים שלה, את המסיבות, את ההצלחות הקטנות".
מבחוץ, כמעט אף אחד לא ידע.
המשפחה והחברים לא הכירו את גודל ההתמכרות. חוי ויששכר המשיכו לצאת, לבלות ולהיראות כמו משפחה מתפקדת.
"קל להסתיר", היא אומרת.
מי שכן ידע הכול היה יששכר.
"אני זה שרץ לקנות ומביא לה את כל התרופות"
יששכר, מהנדס מכונות, היה שם לאורך כל השנים. וכמו בני משפחה רבים של אנשים המתמודדים עם התמכרות, הוא מצא את עצמו בתוך מלכוד בלתי אפשרי: הוא לא רצה לתמוך בשימוש בתרופות, אבל גם לא היה מסוגל לעמוד מול האדם שהוא אוהב כשהיא סובלת מכאבים קשים.
"אני מרגיש שהיא סובלת, ואני זה שרץ לקנות ומביא לה את כל התרופות", הוא מספר. "לא תמכתי בלקיחת תרופות, אבל לא יכולתי לראות אותה סובלת. אף פעם לא עמדתי נגדה".
אפילו את הקנאביס הוא היה מגלגל עבורה.
חוי, מצידה, הייתה אומרת לו שוב ושוב שהיא עול עליו.
"כל הזמן איימתי – אני סתם עול עליך, למה אתה צריך את זה?"
ויששכר נשאר.
"היא הייתה אומרת: 'לא טוב לך? נפרק'. ואני הכלתי".
"למדתי הכול מהתחלה"
כשהבינה שהיא חייבת עזרה, חוי נכנסה לתוכנית אשפוז יום במרפאה במודיעין שהתמחתה בגמילה ובכאב כרוני.
"הגמילה קשוחה", היא מספרת. "יש תסמינים פיזיולוגיים כמו חום, חוסר שינה, חלומות, הזעה. ונפשית – זה ממש לפתוח תיבת פנדורה מלאה בהאשמות וכעס".
אבל מבחינתה כבר לא הייתה דרך חזרה.
"לא היה לי לאן ללכת. הייתי בתחתית".
הצוות כלל אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, ובמשך חודשים היא נדרשה ללמוד מחדש לא רק איך לחיות בלי החומרים, אלא איך להתמודד עם הכאב ועם כל מה שהתרופות טשטשו במשך שנים.
"בעצם למדתי הכול מהתחלה".
אחרי חצי שנה היא יצאה משם, לדבריה, "לחיים חדשים".
בזמן שהיא נגמלה, הוא הפך לאמא ולאבא
גם הפעם יששכר היה חלק מהתהליך.
"בגמילה הייתי שותף מלא", הוא מספר. "סדר יום בבית עם הילדים, הייתי האמא והאבא שלהם, ביקורים אצלה".
וכשחוי חזרה הביתה, העבודה לא הסתיימה.
היא הייתה צריכה לבנות לעצמה שגרה חדשה שתאפשר לה להתמודד עם הכאב ועם החיים ללא משככים. יששכר ניסה לייצר עבורה את המרחב לעשות את זה.
"כשהיא חזרה הביתה הייתי זה שמאפשר לה את השקט בבית לעשות מיינדפולנס ואת כל השגרה הנפשית החדשה".
אולי דווקא כאן נמצא הסיפור של "המעגל השני": התמכרות אף פעם לא שייכת רק לאדם אחד. בזמן שחוי התמודדה עם הכאב, התרופות והגמילה, יששכר התמודד עם הפחד, האחריות, הילדים והצורך להבין מתי הוא עוזר – ומתי העזרה עצמה הופכת לחלק מהבעיה.
"היום אני חיה ליד הכאב, לא אותו"
חמש שנים עברו מאז שחוי נגמלה.
הכאב לא נעלם לחלוטין.
אבל היחסים שלה איתו השתנו.
"היום הכאב קיים, אבל אני מתמודדת איתו. אני חיה לידו ולא אותו".
היא מנהלת חברת יזמות נדל"ן, ובמקביל מסייעת לאנשים אחרים לצאת מהתמכרות. היא יודעת שעבורה עשייה היא חלק מההתמודדות: ככל שהיא עסוקה וחיה חיים מלאים יותר, הכאב תופס פחות מקום.
גם הזוגיות של חוי ויששכר השתנתה.
"אנחנו זוג רגוע הרבה יותר", הם מספרים. "פעם היינו מקיפים את עצמנו באנשים ומסיבות כדי לברוח מעצמנו. היום יש לנו אותנו".
שניהם עובדים, מגדלים ארבעה ילדים, ואחרי שאיבדו את ביתם בתקופת ההתמכרות – הצליחו לקנות שוב דירה.
חוי מסתכלת על יששכר אחרת. כשהיא פוגשת בני זוג שנמצאים במקום שבו הם היו פעם, עולה בה לא פעם המחשבה: "מה עשיתי לו".
אבל לצד הכאב יש גם הבנה עמוקה של מה שאפשר לה לצאת משם.
"כל כך חשוב לתת גב. לדעת שיש מי שמבין ונמצא איתך".
ויש לה גם מסר לאנשי המקצוע שפוגשים אנשים שמתמודדים עם כאב ועם שימוש ממושך במשככים:
"אנשי מקצוע חייבים לשאול מכל הלב – מה שלומך? ולרדת לשורש הבעיה. בהתמכרות יש צד נפשי".
אחרי 19 שנות זוגיות, ארבעה ילדים, התמכרות שכמעט בלעה את חייהם וגמילה שחייבה את שניהם ללמוד מחדש איך לחיות יחד, חוי ויששכר כבר לא מנסים לברוח מהכאב.
הוא עדיין שם לפעמים.
אבל היום הוא כבר לא מנהל את הבית.
למידע נוסף ולגורמי סיוע- : https://responsiblegaming.pais.co.il/





React to WordPress