אימהות מלאה באשמות. כל אימא מרגישה אשמה על בסיס קיומי. איך קוראים לאימא שהיא לא אשמה? אבא. לכן אנחנו חייבים לדעת לפרגן לעצמנו. אני למשל, מספרת לכולם שאני אחרי שלוש לידות. יש לי רק 2 ילדים, אבל אני סופרת גם את הלידה של עצמי.

האמת היא שאני נורא מקנאה באבות, במיוחד עכשיו בקיץ, לא רק שאין להם האשמות עצמיות, יש להם גם ביטחון מוגזם בגוף שלהם עם הילדים. אני זוכרת שהיינו בים איזה יום, ואני עם הבן שלי אמיתי בן ה-5, ואנחנו נכנסים למים. אני רואה את כל האבות האלה שנכנסים עם הילדים לעמוקים, יש להם ביטחון בגוף, מרימים את הילד כשעובר גל, נעמדים כמו פסל החירות. ואני, אני אכולת קנאה! אני אומרת לאמיתי, סמוך על אימא, אימא חזקה, אימא לביאה, אימא עושה פילאטיס, בוא עם אימא. ואנחנו נכנסים עמוק יותר לתוךף המים, ופתאום מגיע גל. גל גדול. כזה שאני עומדת מולו ואומרת 'אוקיי, זה גל של חוסר אחריות. אוקיי זה צונאמי. אוקיי אמיתי OMG תצלול!'. ואחריו הגיע עוד גל, ובסוף יצאנו מכל הסיפור בנס. הוצאתי אותו מהמים בלוק של 'מוהאנה', ומסביב כל האבות הסתכלו עליי בהשתהות. אני לא אשכח את זה. מבט של וואוו, מי זו האמזונה, מי זאת הלביאה, מי זאת שהצילה ילדון ואת עצמה. ואז קלטתי שאין לי חזייה. הים שטף אותה. והבנתי שאני פחות פחות אמזונה, יותר אימא-זונה. לא משנה, כן? כל אחת והיכולות שלה.

<strong><span style="font-size: 12px;">נגה דאנג'לי. צילום: יובל יוסף</span></strong>

נגה דאנג'לי. צילום: יובל יוסף

הייתי חייבת לאלתר. לקחתי ילד שזה עתה ניצל מטביעה, הפכתי אותו לחזייה אנושית וככה הלכתי ברחובות תל אביב עד הבית. באיזה שהוא שלב הוא אומר לי "אימא, מה את עושה?". הסתכלתי עליו במעט העצבים שנותרו לי ואמרתי לו "מה אני עושה מתוק שלי? אתה הפלת את הציצי הזה, ועכשיו אתה גם תרים אותו"

זה לא נתפס מה גוף האישה עובר בשביל להביא ילד לעולם. אבל אני מרגישה קצת רמיה. לא סיפרו לנו איך קוראים לאיבר המין הנשי כל השנים. איך קראנו לו? נרתיק. אני הייתי מסתובבת רווקה בת"א, אני והנרתיק שלי, קלאץ' קטן חמוד כזה, הולכות לכבוש את העיר. ואז מגיעה הלידה והיא הופכת למוצ'ילה. את יולדת וחושבת שהכל נגמר, את כולך גמורה אחרי הלידה, ופתאום נכנסת רופאה ואומרת "מזל טוב, אנחנו רק נתפור אותך". לא הבנתי, יש גיהינום ויש עוד רמה מעליו שלא סיפרו לי עליה? אני לא מעוניינת! תניחו לי, תניחו לפות, אני הולכת להזמין פות חדש באסוס, כוסוס מידה אקסטרה סמול.

אני התחלתי לעשות זומבה, ואני קולטת את כולן כאילו מזיעות. למה כאילו? הן לא מזיעות, הן משתינות על עצמן מהקפיצות. לא סיפרו לי שאי אפשר יותר לקפוץ מעל גיל 30, אני אהבתי לקפוץ! הייתי הולכת להופעות של ברי סחרוף. היום אני רואה הופעות בישיבה. בשיעורי פילאטיס מלמדים אותך לחזק את רצפת האגן. כדי ללמד אותך תרגילים המדריכות משתמשות בדימויים כי זה שריר שלא ברור: דמיינו שאתן רוכסות רוכסן, מחבקות דורבן, עולות במעלית ועושות פו על מרק. הייתי פעם אחת בשיעור שלם, ויצאו לי קולות שלא האמנתי שקיימים.

<strong><span style="font-size: 12px;">נגה דאנג'לי. צילום: יובל יוסף</span></strong>

נגה דאנג'לי. צילום: יובל יוסף

אבל מאז התקדמתי, יש לי שני ילדים גדולים, ואני אעודד אתכן – קורים הרבה דברים יפים בהורות, הם מלאים ברגעי אושר. אבל אף רגע לא מכין אותך לזה שלפני שבוע הבן שלי, בן 5, קרא לי "בת זונה". אני בדיוק בשלב שאני צריכה לשים גבולות לילדים, והם בדיוק בשלב שהם קולטים שאין לי אופי. זה קשה. הם כל היום מסתכלים עליי במבט של "את אישה חלשה, תעשי עוד שוקו", מדרדרים אחד את השני לפורענות "תעשי לה קקי בספה, היא לא תעשה כלום, היא אישה מטומטמת, לא אכפת לה".

אז הילד הזה קורא לי בת זונה. אני רתחתי, אבל לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד זה אסור, איפה הוא למד לדבר ככה? ומצד שני, הוא הרי לא מבין מה הוא אומר. אני אעניש אותו? אני לא יודעת להעניש. החלטתי שאני חייבת להוציא אותו מהסיטואציה, לעזור לו לעזור לי. אמרתי לו "אמיתי, התכוונת לבת זונה בקטע טוב?" הוא מסתכל עליי בשוק "אה, כן, אפשר גם להגיד את זה ככה".

אתם יכולים לשפוט אותי. אני לא מצליחה, אני מודה. אני לא יודעת לדרוש דברים מהילדים וגם לדאוג שהם יבצעו אותם. אין לי סמכות. אני לא אהיה מהאימהות שצועקות - אז אני נובחת כל היום לתוך חלל ריק בבית: "בוא, סגור את הטלוויזיה, ממתק אחרון, לא בחשמל, בוא למקלחת". הם אפילו לא בבית.

היום, אחרי כל המקלחות, מיהרתי לצאת. הבן שלי הסתכל עלי מהמיטה במבט של "יום אחד אני אנתק איתך קשר". אני די בטוחה שכאן זה התחיל. זה ידוע שיחסים מורכבים יהיו שם. אז החלטנו אני ובן זוגי ללכת להדרכת הורים. זה היה נראה לנו רעיון טוב כי אנחנו גם בטיפול זוגי אחרי שהטיפול אצל הפסיכולוגית היה נראה לי כמו דרך טובה להתמודד. אני בגדול צריכה שמישהו יגיד לי איך להתקלח. בהדרכת הורים מסבירים לכם שאתם צריכים לחזק את הילדים, כל הזמן לתת להם שתי אופציות. וזה בכלל לא מטרלל אותך. זה כל כך נחמד ולא מטריף לתת אפשרויות לכל דבר. פסטה או פתיתים? כוס ורודה או כחולה? להתקלח עכשיו או שאימא תתאבד אחר כך?

<strong><span style="font-size: 12px;">נגה דאנג'לי. צילום: יובל יוסף</span></strong>

נגה דאנג'לי. צילום: יובל יוסף

אני גמורה לגמרי, אני ובן זוגי באמת גמורים, אין לתאר כבר את המצב. בטיפול הזוגי המליצו לנו להתלטף. עזבו סקס, סקס הבנו שלא קורה, עזבו אינטימיות, רק ללטף, פעם ביום תלטפו. עכשיו אני, יש לי גם ככה אלף משימות ביום, אני צריכה עכשיו גם ללטף? באתי העברתי עליו ניגוב והלכתי.

בחייאת, זה קשוח נורא. אז היא המליצה שפעם בשבוע נעשה קבוע סקס, והחלטנו, יש לנו פעם בשבוע חוג סקס. ופעם בשבוע אני מבטלת אותו. כי עם כל הכבוד, אני בן אדם מבוגר ואף אחד לא יגיד לי ללכת לחוגים ובאיזו שעה.  

חגגנו עשור, אני ובן זוגי. הוא קנה לי לוח משחק סקס עם משימות ותחנות, ובכל תחנה יש משימה שקשורה בסקס. שמחתי על הרעיון, אבל כשפתחתי את הקופסה, ראיתי שיש חיילים על הלוח בצורת בולבולים קטנים, שזה אמור להיות חמוד ומצחיק. אבל זה מזכיר את הבולבול של הבן שלי. אני מצטערת, זה לא יכול לעבוד. אני צריכה שכל בולבול יהיה מופרד בחיים שלי. יש את זה שהלך לישון, ואת זה שאני צריכה להעיר. חייבת להיות הפרדה.

לסיום, אני אדגיש שהסוג בזוגיות מוצלחת היא אמפתיה, הכלה והקשבה. גם כשנורא קשה. כשבן זוגי אומר לי שהוא גמור, אני ישר מכילה ומזדהה. כשהוא אומר לי שהוא חייב חופש – אני מרגישה את זה כאילו גם אני חייבת חופש עכשיו. וכשהוא אומר לי שהוא חרמן, אני מנסה להיזכר. הייתה לי פעם תחושה כזו, זה בטח מתסכל. לילה טוב!