בגיל 24 קמתי יום אחד, בבוקר רגיל לחלוטין, ותוך שעתיים הייתי משותקת לגמרי מהחזה ומטה. כן, בדיוק ככה. עכשיו, לכל בן אדם מן השורה מן הסתם זו חוויה טראומתית שאי אפשר לתאר אותה, משהו מאוד מאוד קשה, אבל אני לא הייתי סתם בן אדם מן השורה, לא הייתי בן אדם רגיל, הייתי שחקנית כדורסל מקצוענית, ספורטאית בכל רמ"ח איבריי.

בגיל 9 פגשתי לראשונה את מגרש הכדורסל. החבר הכי טוב שלי שגדלתי איתו מגיל 0 נרשם לחוג בכרמיאל שבצפון, ואני כמובן הגעתי להירשם אחריו ומה אמרו לי? נכון, את בת. כמובן, ידעתי שאני בת, לא הייתי צריכה את המידע הזה מחדש, אבל לא הסכימו לקבל אותי לחוג. אחרי מסע שכנועים של אמא שלי העקשנית והחזקה מול המזכירה במתנ"ס שתרשום אותי לחוג עם הבנים היא הסכימה. ברגע שנפל האסימון שאני משלמת בדיוק את אותו הכסף לחוג, היא הסכימה לרשום אותי וככה אני מצאתי את עצמי מצטרפת לחוג של הבנים. מגיעה לאימון הראשון, כולם מסתדרים מסביב למאמן, אני מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה, כן, כולם בנים ורק אני בת, אבל מה אני מגלה? אני מגלה שאני גבוהה מכולם בראש. הופה! להיות גבוהה מכולם בכדורסל כמובן שזה יתרון.

לימים אני באמת מגלה שאני טובה בזה וכבר בגיל 15.5 אני הופכת לשחקנית בליגת העל ובנבחרת ישראל. אם הייתם פוגשות אותי בגיל התיכון ופותחים לי את בית החזה לא הייתם מוצאים את הלב הזה של שיעורי אנטומיה אלא מן כדור עגול כתום, עם פסים. זה מה שפעם לי בתוך בית החזה, רציתי להיות שחקנית כדורסל, אפילו הלכתי ואימנתי כדורסל.  היה לי ברור שאלו הם חיי.

עברתי את כל המסלול הרגיל – בצבא שירתי כספורטאית מצטיינת, נרשמתי ללימודים גבוהים, התחלתי תואר ראשון בפיזיותרפיה. רציתי לעבוד עם אנשים בשיקום, אחרי הרבה שנים של התנדבויות, וכן, אתן יודעות, תכנונים תכנונים ואז איכשהו הגורל שאתה פוגש בדרך הוא אחר לגמרי.

באותו בוקר יום חמישי אני- בחורה בת 24, שחקנית כדורסל מקצוענית, מאמנת כדורסל וסטודנטית בסוף השנה השנייה ללימודיי פיזיותרפיה- קמה עם קשיי נשימה וכאבי גב ברמה הזויה ומזמינה אמבולנס. עד שהם מגיעים אני כבר משותקת לגמרי ובאמבולנס אני קולטת את זה. אני כלואה בגוף של עצמי. אני מסתכלת על הרגליים שלי וזה כמו לנסות להזיז חפץ דומם בכוח המחשבה. זה לא עובד.

מורן סמואל

צילום: בני גם-זו-לטובה

בבית החולים אני עוברת הרבה בירורים רפואיים. אני אקצר לכם: התברר שעברתי אירוע מאוד נדיר שנקרא שבץ בחוט השדרה, כמו שעוברים במוח או בלב: כלי דם התפוצץ ודימם. אף אחד לא יכל למנוע את זה, זהו. פצצה מתקתקת בגוף, בגיל 24 היא מתפוצצת ואני הספורטאית החזקה מוצאת את עצמי במצב אחר לגמרי.

אם יש לי איזו תובנה לתת מהתקופה הזו של השיקום, זה את העובדה שאת הדרך המשמעותית החוצה למקום של עשיה, את עושה בעצמך. זה המקום בו את מבינה כאדם שהכוחות נמצאים אצלך. הם לא אצל אף אחד אחר, לא משנה כמה תמיכה תהיה לך. ההבנה הזו מגיעה עם אחריות. יש לך אחריות לצאת לפעולה וזו הבנה סופר חשובה. ההבנה השניה הייתה שאמנם נגמרו החיים כמו שהכרתי אותם, אבל לא נגמרו החיים.

ובאמת עברתי את השיקום מאוד מוצלח וכולם היו נורא מרוצים ויצאתי מכתלי בית החולים והייתי אמורה לחיות את החיים. אבל איזה חיים? הייתי כדורסלנית, סטודנטית לפיזיותרפיה, מה אני הולכת לעשות עכשיו? הדבר הראשון שעשיתי היה לחזור ללימודים, סיימתי תואר ראשון בפיזיותרפיה ותואר שני בהתפתחות הילד והתמקצעתי בתחום של פיזיותרפיה לתינוקות, לילדים עם מוגבלויות. אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי בצורה מאוד מאוד מהותית וחזקה, בזה שאני לא רק מטפלת בהם פיזית אלא באיזשהו מקום יוצרת אצלם את התודעה שאנחנו יוצאים לעולם מתוך המסוגלות שלנו ולא מתוך המגבלה. כיסא הגלגלים הוא אמנם הדרך שלי להגיע ממקום למקום אבל הוא לא מגדיר מי שאני.

כל מי שהסתכל על השיקום שלי היה מאוד מרוצה, אבל לי, עם כל הדברים האלה, עדיין היה משהו חסר, וזה היה הספורט.

למזלי הקימו מחדש את נבחרת ישראל נשים בכדורסל כיסאות גלגלים, ואחרי שלוש שנים של ניתוק מוחלט אני חוזרת למגרש. חזרתי למגרש ביום ההולדת שלי, נסעתי שעתיים לאימון של כדורסל בכיסאות גלגלים, הגעתי למגרש, ככה עם החששות והפחדים, התיישבתי על הכיסא, ומה יש שם? כדור, פרקט וסל. התאהבתי שוב באהבה הראשונה שלי, הכי רומנטי שאתם יכולות לדמיין, עם המוסיקה ברקע והסלואו מושן, אני והכדור והסל, לבבות פרחו באוויר. באמת, ככה זה הרגיש. נתתי לעצמי מחדש עוד מתנה של מסוגלות.

אחד הדברים שלמדתי על העולם זה שבעצם אין לי שום מגבלה. המגבלה היא אצל העולם. אם העולם היה מתקן את דרכיו, אם הנגישות הפיזית, הרגשית, המחשבתית של האנשים הייתה קצת יותר טובה אז בעצם לא הייתה לי בכלל מגבלה.

אני אכן זוכת מדליית הארד מהמשחקים הפראלימפיים האחרונים אבל לא בכדורסל, בחתירה. בעצם הכדורסל היה אהבה ראשונה וכנראה החזקה ביותר שלי, אבל לפני כשש שנים קיבלתי טלפון מלימור, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט נכים והיא מחליטה שאני צריכה להיות חותרת. היא אומרת לי: "מורן, את צריכה לשבת בסירה. עזבי אותך. כדורסל, זה נחמד, זה יפה אבל לא תגיעי לרמות הכי גבוהות" ואני אומרת לה: "מה סירה? המקום היחיד בו אני אוהבת מים זה במקלחת ושיהיו חמים. עזבי אותי. כאילו, תני לי את הכדור, את הסל, אני בן אדם מאושר". היא אומרת לי: "תקשיבי, יש לך סיכוי להגיע למשחקים הפראלימפיים בלונדון". פינגגג... אולימפיאדה, אירוע הספורט הכי גדול בעולם ולי יש אולי סיכוי להגיע אליו. אבל זאת לא הסיבה שהסכמתי להגיע לאימון ניסיון. הסיבה שהסכמתי להגיע לאימון ניסיון היה כי משהו בלימור מצא חן בעיניי. ובגיל 16 כבר ידעתי שאני מעדיפה נשים על גברים, אז אמרתי אוקיי, אולי זה יקנה לי כמה נקודות זכות אם אני אסכים להגיע לאימון ניסיון. זה אכן קנה לי נקודות זכות כי תוך שנה נסענו להתחתן בניו יורק ותוך שנתיים ייצגתי את מדינת ישראל במשחקים הפראלימפיים בלונדון. הצליח לנו.

בלונדון הגעתי לגמר והגעתי חמישית, ופספסתי מדליית ארד על חודה של שניה. ובאמת שיכולתי גם שם לוותר ולהגיד 'מה אני צריכה את כל העבודה הזאת? 30 שעות אימונים בשבוע, ואין לי חיים' אבל במקום זה אמרתי 'רגע, תנו לי 4 שנים עד ריו, אני הולכת לעשות את זה'. לימור ואני יצאנו עם חלום לאולימפיאדה בריו. בעצם החלום המשותף שלנו היה לזכות במדליה בריו ושיהיה לי ילד על הברכיים. זה החלום שרקמנו לעצמנו. מה שלא ידענו אז, שאת שניהם ייקח לנו 4 שנים להשיג. לימור הייתה צריכה לעבור 4 שנים של טיפולי פוריות מאוד מאוד קשים וארוכים, שבסופם בפברואר 2016, נולד הבן שלנו, ששמו בישראל ארד. זה בעצם ראשי תיבות של אמונה, רצון ודרך כי היינו צריכות הרבה משלושתם. ב- 2015 הייתי אלופת העולם וב- 2014 סגנית אלופת העולם. ארד נולד בפברואר השנה ולי יש שבעה חודשים עד האולימפיאדה ואני צריכה גם להבין מה זה להיות אמא במשרה מלאה ולהתאמן במקביל למשחקים הפראלימפיים. למזלי זה קרה וזה קרה טוב. לימור וארד נסעו איתי לכל האימונים, הגענו ביחד למשחקים הפראלימפיים בריו והם חיכו לי שם בקו הסיום. כשחציתי אותו ידעתי שאת המדליה שלי אני הולכת לקבל כשהם בקהל.

הרגע המרגש ביותר בריו 2016 לא היה קבלת המדליה עצמה. קיבלתי את המדליה וכמה דקות אחר כך הורידו לי מהקהל את ארד. פתאום היה לי את ארד על הברכיים ואת מדליית הארד על הצוואר. זו  צמרמורת בכל הגוף. פתאום הבנתי איך 4 שנים יכולות להתכנס לרגע אחד כל כך משמעותי, כל כך חזק, שבו אני מצליחה להגשים את שני החלומות הכי גדולים של החיים שלי.