לארה לוגן ואמו של ברק אובמה היא בין הנשים שעשו את השבוע

הגיבורה

לארה לוגן ? האומץ לספר

השבוע כתבה אנה נורת'  באתר   Jezebel על הראיון עם לארה לוגן (Lara Logan) ששודר בתכנית "60 דקות" של רשת CBS האמריקאית. אם יש בינינו כאלה שלא שמעו על הסיפור הזה: לארה לוגן היא עיתונאית דרום אפריקאית המסקרת אזורי מלחמה מסביב לעולם מטעם רשת CBS.

בפברואר האחרון היא נשלחה עם אנשי צוות לסקר את המהומות במצרים, ובמהלך עבודתה בכיכר תחריר בקהיר הותקפה תקיפה מינית קשה על ידי מאות - אתם קוראים נכון -  מאות גברים מצרים שהפגינו משולהבים והפרידו בינה ובין צוותה. ברגע האחרון, כשהיא פצועה בצורה קשה, היא ניצלה הודות לכמה נשים מצריות שהבחינו בלינץ' שנעשה בה ובאו לעזרתה.

הסיפור הוא קשה ועצוב, ובשל מספרם הגדול של האנשים המעורבים בו והעובדה שבמרכזו דמות מוכרת בתקשורת האמריקאית הוא גם מעורר פלצות.

הנקודה שבה התמקדה נורת' בכתבתה הייתה האומץ יוצא הדופן של לוגן לספר על הפגיעות הפיזיות הקשות שנגרמו לה. לרוב כשאנחנו שומעים עדויות של נפגעות אונס, אנו שומעים על הפגיעה הנפשית הקשה.

נשים שנאנסו לא מרבות לדבר על הנושא באופן כללי, ובטח שלא על הפציעות הפיזיות משום שמדובר באזורים האינטימיים בגופן. לארה לוגן, בראיון הקשה לצפייה הזה, סיפרה על הנזקים הפיזיים הקשים שנגרמו לגופה באומץ נדיר ומתוך רצון לשבור את קשר השתיקה סביב מה שקורה לאישה שנאנסת.

אני מנסה לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות לחשיפה הזו. באיזשהו מקום הייתי רוצה לדעת שהתוקפים של לוגן ייחשפו לראיון, יקבלו תיאור של מה שהם עוללו מפיה של המותקפת, וישנאו את עצמם למוות עד יומם האחרון.

 או שאולי השלטון המצרי החדש יבין על איזה מצע הוא צמח, יחפש את האנסים ויצוד אותם עד האחרון שבהם ויעניש אותם בחומרה. אני לא משלה את עצמי שזה יקרה. בינתיים הראיון עם לוגן לא יוצא לי מהראש, והאומץ שלה מתערבב בפחד שלי.

כאן תמצאו את הראיון המלא. באתר של התכנית "60 דקות".

אימא של

אן דונהאם ? האימא הראשונה של אמריקה

ביום ראשון, ה-8 במאי, יצוין בארצות הברית יום האם הלאומי. כן, האמריקאים לא מתעסקים כל שנה בשאלה אם "יום האם" צריך להיות בעצם "יום המשפחה". יש להם גם יום האם וגם יום האב (שנחגג בחודש יוני) וכולם מרוצים.

כלי התקשורת מתכוננים במרץ לחגיגות, ומקדישים מקום נרחב לסיקורים ולכתבות על אמהות של מפורסמים אמריקאים כאלה ואחרים. אני שמחתי במיוחד לקרוא ב-Newsweek על האימא של האזרח הראשון, אן דונהאם. למה שמחתי? כי כולם מתעסקים כל הזמן באבא שלו, שכנראה לא היה טיפוס מרשים במיוחד. לעומתו אן דונהאם מצטיירת כאישיות מרתקת וחזקה, ורבים רואים בה את האדם שאחראי במידה הרבה ביותר על עיצוב אישיותו של אובמה ג'וניור.

דונהאם, שהייתה פרופסור לאנתרופולוגיה שחקרה את עולמן של נשות אינדונזיה, נפטרה ממחלת הסרטן ב-1995 ולא זכתה לראות את בנה נבחר לנשיאות ארצות הברית. אבל היא זכתה להיות אישה פורצת דרך בתקופה שבה הציפיות מנשים היו מוגדרות מאוד, וכן היחס לנשים שחרגו מהמסלול שהחברה התוותה להן.

 בהיותה סטודנטית לתואר ראשון הכירה את אביו של ברק אובמה, נישאה לו וילדה את בנם. היא הייתה אז בת 18, ומהר מאוד הפכה לאם חד הורית לבן "מעורב" - הכינוי המקובל בסיקסטיז לתוצר של קיבוץ גלויות. כל זה לא מנע בעדה להמשיך בלימודיה ולהפוך לחוקרת נחשבת בתחומה.

אז אם חשקה נפשכם בסיפור אימא-צאצא סלב מעניין באמת לרגל יום האם האמריקאי, אני ממליצה לעיין בקורותיה של אן דונהאם. אחרי הכול, אנחנו כאן תלויים במובן מסוים באופן שבו היא חינכה את הבן שלה.

הישראלית

שולמית לפיד ? חוזרים אל "גיא אוני"

שיטוט באתר האינטרנט של הוצאת הספרים כתר (למה אין להם מדור "דרושים"?) העלה ממצא מעניין, שהחזיר אותי כמה שנים טובות אחורה בזמן. מתברר שבחודש הבא תצא מהדורה חדשה של "גיא אוני" מאת שולמית לפיד.

אין כמעט אחד בארץ שלא מכיר את "גיא אוני". בעצם, תיקון, לא מזמן נתקלתי באחד שלא הכיר את הרומן ההיסטורי החשוב והקולח הזה. הוא שמע על אודותיו לראשונה רק כשראה את הטריילר לסרט שביים דן וולמן לאחרונה לפי הספר. אחרי שסיימתי ללעוג לו, הסברתי לו על מקומו החשוב על הרומן בתכנית הלימודים בספרות בבתי הספר התיכוניים בארץ.

גדולתו של "גיא אוני", לטעמי, היא בבחירה שעשתה שולמית לפיד כבר בתחילת האייטיז (הספר ראה אור לראשונה ב-1982) למקם במרכז העלילה דמות של אישה צעירה, בעלת כוחות על ותעצומות נפש שמתוודעת לאט לאט למה שגלום בה ולאופן שבו היא יכולה להשפיע על סביבתה.

אודה ואתוודה, לקח לי זמן להתחבר ל"גיא אוני" כשנדרשתי לקרוא אותו במסגרת שיעורי ספרות בכיתה י'. דמותה החזקה של פאניה, גיבורת הרומן, לא הייתה משהו שהזדהיתי איתו בגיל 15 הבוסרי. במסגרת מבצע חנוני למדי שערכתי בין התיכון לצבא, כשהחלטתי לחזור אל כל הספרים שמיאנתי לקרוא כמו שצריך בלימודים ולנסות לקרוא אותם שוב מרצוני החופשי, נשביתי בקסם ? כאבתי, פחדתי, התאהבתי, התאכזבתי, נפלתי וקמתי עם פאניה, וגם למדתי פרק חשוב בהיסטוריה.

שולמית לפיד השכילה להכניס נתחים לא קטנים של "חומר לימודי", אכנה זאת כך, לתוך העלילה בצורה חלקה שלא הופכת את "גיא אוני" לספר לימוד במסווה של רומן. זהו רומן עברי שעומד בפני עצמו, גם מחוץ לכותלי בית הספר, והוצאת המהדורה החדשה מוכיחה את הרלוונטיות של הספר הזה שלא פגה.

מומלץ מאוד, ולמי שזקוק לשכנוע גראפי יותר ? הנה הטריילר לסרט "גיא אוני" בבימויו של דן וולמן:

המועמדת

לילי רייב ? לוקחת את שקספיר לטוני

הבטחתי לעצמי שמילה לא תיכתב כאן על החתונה ההיא, זאת עם הנסיכה-הדוכסית והבלונדיני, כי באמת שכבר נמאס. אבל אני נאלצת לעשות קישור קטן לאירוע ההוא כדי להסביר איך התוודעתי אל לילי רייב.

כפי שאתם זוכרים, בשישי שעבר עשינו כאן ב-Onlife  דיווח בזמן אמת  מהאירוע ההוא בווסט מיניסטר. מה שנקרא "לייב בלוגינג". וזה מצא חן בעיני עד מאוד הפורמט הזה, שהתחלתי לחפש כתבות דומות באתרי חדשות בחו"ל. ככה הגעתי ללייב בלוגינג של "הניו יורק טיימס" על חשיפת המועמדים לפרס הטוני.

הפרס יוענק בפעם ה-65 בחודש יוני הקרוב, ואחת המועמדות המובילות בקטגוריית "השחקנית הראשית במחזה" היא לילי רייב (Lily Rabe).

לילי רייב היא שחקנית צעירה שמצליחה לשלב קריירה בקולנוע ובטלוויזיה עם משחק בתיאטרון. היא מועמדת לפרס הטוני על תפקידה כפורשיה בהפקה של "הסוחר מוונציה", שבה היא משחקת לצד אל פאצ'ינו המגלם את שיילוק (לא חשבתי שאכתוב זאת אי פעם ? אל פאצ'ינו נראה טואוב בכיפה ובציציות!).

הביקורות מהללות את משחקה, ובכל מקום שבו כותבים עליה מציינים גם את הייחוס המשפחתי שלה. רייב היא בתה של השחקנית המנוחה ג'יל קלייבורג, כוכבת הסרט "אישה לא נשואה" שזכורה כאחת השחקניות האמריקאיות הראשונות שהציגו את דמות האישה החזקה והמשוחררת של הסבנטיז.

עכשיו כל מה שנותר לי זה לחכות ללייב בלוגינג של הטקס עצמו. בינתיים יש לי כבר פייבוריטית אחת ? לילי רייב.

השעירה לעזאזל

אתל רוזנברג ? הפאניקה נמשכת

בשבוע שכזה, שבו האנשים הטובים של העולם מחסלים את האיש הרע של העולם וחוגגים על הדם בתמונות פורנו של הגופה המרוטשת ? ואני לא אומרת שהאיש היה צדיק וראוי לקבורה מכובדת בחלקת גדולי האומה. ממש לא.

 אני אומרת שגילויי שמחה הם עניין בעייתי מאוד כשמדובר במוות  - אני רוצה לחזור 60 שנה אחורה, ליום שבו ניתן גזר הדין של אתל ויוליוס רוזנברג.

לטובת מי שלא ראה אף אחת מהגרסאות של "מלאכים באמריקה" בשנים האחרונות, אזכיר בקצרה את הסיפור על ההיסטריה שהטריפה את ארצות הברית בשנות ה-50 (מקארתיזם, זוכרים? היו על זה מלא סרטים), את הפחד הקמאי מכל מה שמריח זרות ואת אתל רוזנברג ? האישה שנפלה קורבן למחול השדים הזה וסופה שהוצאה להורג לאחר משפט שעד היום ניטש ויכוח על האופן שבו נוהל.

אז אתמול זו הייתה אתל רוזנברג והיום זה אוסמה בן לאדן - מחר יהיה מישהו חדש שיאיים על הסדר העולמי, באמת או לכאורה, והטובים של העולם ימצאו להם מטרה חדשה וסיבה חדשה לעשות בלגן מתוקשר במקום לטפל באיומים האמיתיים בצורה מושכלת.