סופרות לא מעטות כתבו כאן לאחרונה את סיפורן המשפחתי, אבל אולי מפני שלרוב מסופרות עלילות הספרים האלה בראייה לאחור, נוכחות שם אימותיהן של הסופרות נוכחות חזקה - אבל לא עצם היותן אמהות בעצמן.

 

האם זו הסיבה היחידה להיעדרו של הנושא המסוים הזה? או שייתכן שהרגישות הרבה שכרוכה בו והמטען שהוא טומן בחובו גורמים גם לכותבות הנועזות ביותר להותיר את סיפור אימהותן מחוץ לדפי ספרן?

 

בזמנו הציעו לי, כמו לכל סופיסטיכוסית בסביבתי, לערוך אודישן ל"מחוברות". סופיסטיכוסית? לא בדיוק. כשקלטה אותי עין הבימאית הייתי בעיצומו של הריוני השני, והתהלכתי בשלהי הקיץ כמו דובת קוטב מרעידת מדרכות.  נאמר לי שהצילומים אמורים להתחיל זמן קצר אחרי מועד הלידה, מה שיוכל להוסיף עניין לא מבוטל לדמותי.

 

אני מודה שאחרי דחף ראשוני לסרב להצעה, פתאום עלה בדעתי שדווקא את התקופה הזאת, שבה תסתער עליי האימהות במלוא עוצמתה וקרוב לוודאי תהפוך אותי לכרית הנקה מכווצ'צ'ת, דווקא ממעמקיה אוכל סוף-סוף לכרות זהב. במקום להפנים את כל תסכולי, אטיח אותם בהיבריס רב במצלמה. ורגעי החמלה והלב שמתפוצץ מאהבה טרייה, אלה רק יחמיאו לתדמיתי הלא ממש ציבורית, אבל מי סופר.

 

נניח בצד את תדמיתי הקדושה: את זה אולי לא ספרתי, אבל היו כמה דברים שלא יכולתי להתעלם מחשיבותם העדינה. מה עם בתי הבכורה, ילדה בת חמש וקצת, שאולי תתלהב מהמצלמה ומהתהילה שהיא מבטיחה, אבל אינה מתוחכמת דייה כדי להבין את משמעותו של תיעוד פולשני ועריכה מגמתית דווקא בתקופה דחוסה שכזאת?

 

מה עם התינוקת שתיוולד? כמה תושפע אימהותי, שחשובה כל כך להתפתחותה התקינה, מרעבונה של מצלמה ארסית וקצרת רוח? ובעלי, שיהיה אף הוא אב טרי ומבולבל, כמה בריאות תוסיף החשיפה ליחסו אליי, ליחסי אליו?

 

דחיתי את ההצעה: את הלידה ואת חופשת הלידה העברתי הרחק מעין המצלמה, ולמעשה הרחק מרוב העיניים באשר הן.

 

אבל חודשים ספורים לאחר הלידה התעורר בי שוב הדחף לכתוב. הייתי צריכה להיחלץ מהנמנום היצירתי הממושך ששריתי בו אז. בגלל זה הייתי זקוקה לנושא שמוכר לי, כך שאחליק על גבו בחזרה אל מחוזות הכתיבה וההמצאה.

 

לא היה לי אז נושא רלוונטי יותר מאימהותי, נשיותי וכל הפמפרס הזה, אבל שוב העדפתי להניח להן להתייבש קצת בשמש לפני שאעשה איתן סיבוב בעיר.

 

בחרתי, כביכול, את הנושא הרחוק ביותר מהווייתי: התחלתי לכתוב על גיבור שכולו גבר ועל יחסי העבודה השונים והמשונים שהוא רוקם עם מעבידיו.

 

 במלים אחרות, בעיצומה של חופשת הלידה שלי, סידרתי לעצמי דיי-ג'וב ללא תשלום. אבל לא רק בשגרת העבודה עסק הספר: כתבתי בחדווה מחודשת גם על יצרים ועל מין חופשי, ומדי פעם פזלתי באי נוחות מסוימת אל התינוקת המתוקה שישנה בעריסה.

 

 נו נו נו, אמא, גערתי בעצמי והמשכתי לכתוב. אבל האם לא הייתה במשחק התפקידים הספרותי שסידרתי לי חשיפה גדולה לא פחות, שבדרך ההיפוך הוציאה לאור לא את חיי כפי שהם נראים לעין, אלא את זיכרונותיי ואת כמיהותיי הסמויות והאסורות ביותר? אולי. ואולי לא.

 

בניגוד לסוגת הדוקו החושפני, שכמעט כל סטודנט לקולנוע מתנסה בה כדי לסלק את השדים המשפחתיים, כתיבת סיפורת מציעה אופציה מעודנת יותר.

 

משחק הזהות של הסופר מתקיים שם ללא הפרעה, וכל מה שהוא כותב הוא אמיתי באותה מידה שהוא כוזב. ב"סיפור על אהבה וחושך" מביע עמוס עוז את סלידתו החריפה מהקורא הרכלן-המציצן, שמחפש קודם כל את "הסיפור שמאחורי הסיפור", ושולח אותו להתעמת קודם כל עם עצמו ועם השדים שמתעוררים בין הסיפור לבינו. גם בשם ספרו מובלעת מין הרחקה והקטנה ומין נימה אגדתית, שלפני הכל ייקרא הסיפור כפשוטו.

 

דווקא בחסות העיבוד והתחכום שבמעשה הפרוזה יכולות האמיתות המכאיבות והמלהיבות והסודיות ביותר לזקוף את ראשן ולהתבטא סוף-סוף; אפילו ? כן, כן ? סיפור האימהות בכבודו ובעצמו.

 

ענת עינהר, יחד עם הסופרת ומבקרת התרבות נעה ידלין,  מנחה בימים אלה סדנת כתיבה  יוצרת ייחודית לאמהות - ומזמינה אתכן להשתתף.