ההורים שביניכם יודעים כמה קשה להפגין במוצ"ש בכלל, ובמוצ"ש הזה בפרט. אחרי יום שלם עם הילדים, לפני שבוע עבודה, ובעיקר כשכולם עדיין הלומי חום והתשה מהחופש הגדול ומתמודדים עם שבוע טעון רגשית של קליטה בגנים ובבתי הספר.


 


גם לי זה לא היה קל, אבל בניגוד לשבתות קודמות, שבהן נכנעתי לעתים לעייפות וללחצי השגרה, לא ויתרתי. בשמונה וחצי בערב התייצבתי ברחבה שלפני בית יד לבנים בהרצליה, בשאיפה שאפגוש שם עוד הרבה ? ועדיף המון ? הורים מותשים כמוני.


 


מותשים לא רק מהחום, והילדים, והשגרה, אלא גם מההתמודדות הבלתי פוסקת עם הקשיים הכלכליים, עם ההוצאות הלא נגמרות, עם השחיקה הנפשית והפיזית של השתייכות למעמד הביניים בישראל 2011.


 


ואם יספרו את האנשים שהגיעו הערב להפגנה לצורכי סטטיסטיקה, אני אהיה אישה אחת במאזן. אבל לכם אני יכולה להגיד שהיום אני מפגינה תחת שבעה כובעים, לא פחות.


 


שבעה כובעים שכולם מכבידים על ראשי ? כל אחד בדרכו ובניואנסים המיוחדים לו, ואני בטוחה שכל אחד מהמשתתפים בעצרות שהיו ברחבי הארץ יכול להזדהות לפחות עם כמה מהם.


 


 



 


כי אני מפגינה כאמא לילדים קטנים, שסיימה ממש עכשיו שבע שנים רצופות של תשלומים לגן פרטי, כ-2,600 שקל לחודש. יותר מ-200,000 שקל. ולפני עוד שנה של תשלומים לגן עירייה+צהרון שמסתכמים ב-1,500 שקל לחודש.


 


היו לי הרבה תוכניות ל-1,000 שקל שהתפנו להם מההוצאות החודשיות, אבל לצערי כולן נבלעו במחי טיפול אחד לאוטו, 8,000 שקל בשבעה תשלומים. נצטרך לחכות לגן חובה.


 


אני מפגינה גם כאמא לילד עם צרכים מיוחדים. לא מספיק קשים ואיומים כדי להעניק לו אבחנה שתזכה אותנו בתמיכה מביטוח לאומי, אבל מספיק קשים ואיומים כדי לאלץ אותי לרדת לחצי משרה ולעבוד מהבית כבר שלוש שנים, ולחייב טיפול רגשי שעולה לנו ? אחרי שמיצינו את סל ההטבות של הביטוח המושלם ? כ-2,100 שקל לחודש.  


 


אני חובשת גם את כובע הסטודנטית, שאמורה להתחיל באוקטובר שנת השלמות לדוקטורט, ואת שני התארים הראשונים שלה מרחה על הרבה יותר מדי שנים, מאחר שנאלצה לעבוד כל הזמן במקביל במשרה מלאה כדי לממן אותם.


 


גם השנה לא אוכל להתמסר ללימודים כפי שהייתי רוצה, כי חינוך זה אולי חשוב, אבל לא מספיק חשוב כדי להעניק לבית הספר לחינוך מלגות שימשכו דוקטורנטים.


 


אני גם נציגת מאבק העצמאים והפרילנסרים. כי אני פרילנסרית, ובעלי הסופר-עורך-מרצה-מלמד-מתרגם-עצמאי - שנינו נפגעי השוטף פלוס מתישהו, שרודפים אחרי הכסף רק כדי לגלות שכל מה ששילמו למס הכנסה וביטוח לאומי זה לא מספיק, אבל לא נורא, נפרוס לכם את ההפרשים לתשלומים במשך כל השנה הבאה.  


 


אני הולכת גם כבת גאה להורים מדהימים, שעבדו קשה כל החיים כדי לתת לי ולאחותי את הכל ? והקריבו בדרך את כל החסכונות שניסו לשים בצד לגיל הפרישה. כי אם אתה רוצה לשרוד היום אתה לא יכול לחשוב בכלל על העתיד.


 


וגם כאחות בכורה ומודאגת אני צועדת היום. כי אחותי, נשואה טרייה בהריון מתקדם, גרה בדירה שכורה ביפו ומי יודע מתי תגיע לדירה משלה, ואיך אפשר בכלל להביא ילד למציאות כלכלית כל כך שברירית, כשכל מה שאתה יכול לראות באופק זה הררים של חיתולים ומטרנות והוראת קבע של יותר מ-1,000 שקל לסופר-פארם.


 


ואתם יודעים מה? אני הולכת גם כאישה. כן, אחת כזאת שכבר ילדה שני ילדים, שמכניסה את הבטן בתמונות, כבר לא כל כך צעירה אבל גם לא מספיק מבוגרת בשביל לוותר. אחת שמגיע לה לנסוע לחו"ל פעם בחמש שנים (עזבו פעם בשנה, פעם בשנה זה אוטופיה).


 


אחת שמתבאסת להתקשר לקוסמטיקאית שלה ולהתנצל על זה שעברה כבר יותר מחצי שנה מאז הטיפול האחרון, ונאלצת לצבוע את השיער בבית כי זה יותר זול, ופיתחה מיומנות מרשימה בפדיקור-מניקור עצמי ואיתור מבצעי 1+1 של קוסמטיקה.


 


אני הולכת כי אני רוצה לחיות טוב ולהיראות טוב, ואני לא מתביישת בזה.


 


אז אם יש לכן כובע אחד כזה בבית,  הצטרפו גם אתן למחאה (את היתר תדחפו לתוך התיק).


 


 


עוד ב-onlife


 


ציד מכשפות 2011: על הכוונת - דפני ליף וסתיו שפיר


ה-1 בספטמבר הוא יום האשה האמיתי


איך לשנות ריח גוף בעזרת תזונה?

תגיות