מי צריך פדופילים כשילדות הפכו למושא תשוקה
אריאנה מלמד מאשימה
התקשורת הישראלית עסקה השבוע בהרחבה בזמרים מפורסמים ובקטינות שאוהבות אותם, ובין הפרת צו איסור לבין התבטאויות ערטילאיות ומגומגמות בניסיון לדווח בתוך גבולות החוק, הצליחה לעורר את זעמם של מרבית הטוקבקיסטים והטוקבקיסטיות. לא על אייל גולן, חלילה, אלא על התקשורת עצמה.
אך בעוד שרבים מהמגיבים טענו נגד המהירות והקלות שבה חרצה המדיה את דינו של גולן ? שעוד לפני הסרת איסור הפרסום שמו נחשף בכל מקום ? החליטה העיתונאית אריאנה מלמד לצאת נגד הצביעות של כלי התקשורת שסיקרו את הפרשה. אותם כלי תקשורת שבהפסקת הפרסומות בין דיווח אחד למשנהו, הקרינו פרסומות נוטפות סקס צעיר; שבין כתבה לטור דעה שיבצו עוד אייטם על כוכבנית חשופת שד.
"מי צריך פדופילים מסוכנים כשילדות הפכו למושא תשוקה בתיווך של ערוצי האופנה, הפרסומות, תוכניות הריאליטי המיינסטרימיות לגמרי שהן הקהל השבוי שלהן, המגזינים המחורבנים לנוער שמעודדים את דימויי הגוף האיומים האלה, לפיהן כל בת 13 היא לוליטה וככה זה צריך להיות?", כתבה מלמד.
"וכשמפגיזים את עמליה, עוד מעט בת 13, עם כל המידע החזותי הזה מחוץ לבית - וכשמפגיזים את החברות שלה, וכשמפגיזים כל ילדה - הדימויים האלה הופכים לדימויים השליטים. הנחשקים. הרווחים. האידיאליים".
בניגוד לאלה שמפנים אצבע מאשימה לעבר הורי הקטינות, בטענה שאצלם בבית זה לא היה קורה, מלמד מודה בכישלון שלה, כמו גם של הורים אחרים כמוה שניסו לחנך את ילדיהם בדלת אמותיהם, אבל כשלו מול התמונה הגדולה שמציג להם העולם.
מה הפתרון? מלמד רוצה לשנות את העולם עבור ילדיה וילדיהם של אחרים. להתחיל קמפיין נגד ניצול של ילדים וילדות בתקשורת, בניסיון להציל קטינות אחרות. אבל לצד הקמפיין מול הערוצים המסחריים ובעלי האינטרסים שמנהלים אותם, אולי צריך להתחיל קמפיין נוסף אצל הדור הבא של אנשי התקשורת, אצל המפרסמים והמפורסמים של המחר ? הילדים שלנו, שיהפכו יום אחד מצרכנים שבויים ליצרני התוכן, ויגדלו דורות נוספים על אותם הדימויים.
מיילי סיירוס מתבלבלת
כשאריאנה מלמד מדברת על "הלוליטה בת ה-13", אי אפשר שלא לחשוב על מיילי סיירוס. הכוכבת האמריקאית אמנם תחגוג השבוע את יום הולדתה ה-21 שנה - מה שאומר שעל פי החוק האמריקני היא תהיה בגירה בכל מובן - אבל עדיין, מי שהחלה את דרכה ככוכבת ילדים בערוץ הכי תמים שיש, הפכה בשנתיים האחרונות לסמלו של דור שהולך ופוחת, עידן של מתירנות מינית והסיוט הגדול של כל הורה.
אבל אי אפשר להאשים את מיילי בכל תחלואי הדור הזה, כיוון שכמו ילדיה של מלמד, או הקטינות בפרשת הזמר, גם היא תוצר שלו. לסיירוס אין בעיה להפוך לעוד ייצוג פטריארכלי, כי זה האידיאל הנשי שעליו גדלה. לראייה, ההתבטאות האחרונה (והרצינית לגמרי) שלה בראיון ל-BBC : "אני מרגישה שאני אחת מהפמיניסטיות הגדולות בעולם, כי אני אומרת לנשים לא לפחד מכלום. כל הנשים יפיפיות. לגברים מותר לחשוף את הציצים שלהם בחוף, למה לנו לא? אני לא מבינה את המוסר הכפול הזה".
בליל העקרונות הזה של סיירוס מבטא בדיוק את הסתירות שאיתן מתמודדת כל אישה צעירה: מצד אחד מציגים המגזינים, הפרסומות, הסרטים והסדרות מודלים נשיים צעירים, מושלמים ונוטפי סקס, שמהללים שחרור מיני נשי כעוד סממן של המהפכה הפמיניסטית. מצד שני ? העולם האמיתי, שמעניש נערות ונשים שמאמצות את הסטנדרטים הללו.
"הן רצו את זה לא פחות ממנו", טוענים תומכיו של אייל גולן. "מי שטוען שבנות חמש עשרה בימינו לא נראות ומתנהגות כמו בנות שמונה עשרה, פשוט מנותק מהמציאות". החוק אולי מבדיל בין נערות בנות 15 ונשים בנות 17, אבל בעיני הטוקבקיסט הממוצע, שרואה ברחוב נערות בכיתה ו' שלבושות כמו מיילי סיירוס, כולן נמצאות באותו שלב בהתבגרות המינית שלהן. הן לא; הן בסך הכל מנווטות בגמלוניות בין ילדות לבגרות, בין מי שמנצל אותן למי שמגנה אותן.
"אני אומרת לנשים לא לפחד מכלום", מתגאה סיירוס, ומתכוונת לומר שהיא אומרת לנשים לא לפחד שישפטו אותן על פי הלבוש או ההתנהגות שלהן. חבל שהיא לא מבינה שהיא תוצר של אותו הפחד בדיוק ? פחד מהתבגרות, מכישלון, מחוסר רלוונטיות, מכך שמישהו יראה לרגע מעבר לחזות הפרובוקטיבית והסקסית שלה וידחה אותה. מתוך הבלבול הזה היא ? ואלה שמגלגלים מיליונים על גבה העירום ? מחנכת נערות בכל העולם ששחרור מיני ופמיניזם הם אותו הדבר, ושאם הצלחת לשכנע גבר בן ארבעים שאת אישה סקסית ומנוסה ולא ילדה בת 15, ניצחת את הפחד.
הייפא אל מנצור יוצאת לחופשי
וואג'דה היא ילדה בת 10 עם חלום קטן לכאורה ? זוג אופניים ירוק שראתה בחנות. אלא שעבורה מדובר במטרה בלתי מושגת, כי וואג'דה חיה בערב הסעודית, שם נאסר על נשים לרכוב על אופניים. הדמות הזו עומדת במרכזו של הסרט המדובר "וואג'דה", שכובש בסערה את הצופים המערביים בזכות העובדה שהוא סובב סביב מאבקה של ילדה נחושה באיסורים והחוקי הדת שמפלים נשים לרעה במדינתה ? אבל גם בזכות האישה שמאחוריו, הבמאית הייפה אל מנצור.
אל מנצור, כפי שניתן היה לשער, רכשה את השכלתה מחוץ לערב הסעודית. היא בוגרת תואר ראשון בספרות באוניברסיטה האמריקאית בקהיר ותואר שני בקולנוע עם התמחות בבימוי באוניברסיטת סידני. את הסרט, שצולם ברחובות ריאד, היא ביימה מתוך קרוואן כדי לא להתערות בין הגברים על הסט בניגוד לחוקי הדת - מה שהופך אותו לא רק ליצירה שמוחה נגד קיפוח נשים בארצה, אלא גם דוגמא ליכולתה של אישה לפעול בתוך המסגרת הנוקשה הזו ולייצר אמירה משמעותית בו זמנית.
וזה, אולי, סוד הכוח של "וואג'דה". בעוד שהמבקרים מגדירים אותו כ"חביב" ו"נחמד" ו"מתחנף לעולם המערבי", הסרט עושה את דרכו בין פסטיבלים בינלאומיים חשובים, מופץ מסחרית במדינות רבות והפך לנציג הראשון בקטגוריית "הסרט הזר" באוסקר מטעם ערב הסעודית. הישג מכובד מאוד עבור במאית שיצרה עד כה סרטים קצרים ודוקומנטריים.
נשאלת השאלה, מה השפיע יותר על הצלחתו של הסרט ועל הסיקור התקשורתי לו הוא זוכה - האם זו נקודת המבט של אל מנצור, שמעבירה ביקורת חשובה אך פשטנית על מעמד האישה במולדתה באמצעות משל ילדותי ואוניברסלי, או שמא הסיפור שלה עצמה, שהפך אותה לסמל? אי אפשר שלא לתהות האם המערב היה מאמץ בחום את הסרט הזו לו היה מבוים על ידי גבר, ואם במקרה הזה היינו זוכים לצפות בו אי פעם.
React to WordPress
