כל מי שמכיר אותי יודע שמה שהכי מפחיד אותי בעולם זה בתי חולים. אפילו יותר מהמוות. ללכת לבקר חולים עושה אותי חולה. אפילו חדר יולדות, שהוא בית חולים בריא, עושה לי סחרחורת. תנו לי מזרק, או דם, או פצע פתוח, ואני תוך שנייה הופכת לבר-מינן.

אני לא יודעת למה זה התחיל, אבל אני יודעת מתי זה התחיל, מאז שאני יכולה לזכור את עצמי.

כבר בחיסונים המקדימים של לפני כיתה א', ראו שאני טיפוס בעייתי, וכדי שלא אדרדר גן שלם של קטנטנים לבכי, הזמינו את אמא ואותי, כלאחר כבוד, לחדרה הפרטי של האחות, לקבל את החיסון הרחק משאר הילדים ה"טובים". בעוד אמא מחזיקה לי את היד, על המרפסת של האחות, ריח לא נעים עלה באפה. נאלצתי להודות ש"אמא, מרוב פחד עשיתי קקי במכנסיים?. אמא משכה אותי ביד לקנות בגדים חדשים ולשטוף את הישבן. אבל זו הייתה רק ההתחלה.

מאז בכל חיסון תמיד בכיתי בכיתה. השם שלי "ילין" היה איפשהו באמצע. בין א' ל ? ת'. היה לי זמן להתכונן נפשית, וכל פעם אמרתי לעצמי, זהו! הפעם אני עושה את זה בכיתה. ואז אחרי כ-15 ילדים לא בעיתיים בכלל האחות קראה "קרני ילין" ואני פרצתי בכזה בכי שמייד היא זימנה אותי אליה לחיסון פרטי. זה לא ששם לא בכיתי, פשוט משם כבר לא היה לי לאן לברוח.

וזה המשיך לצבא. שם מקבלים הרבה חיסונים. החיסון הראשון היה כמו סרט נע. התכוננתי אליו הרבה חודשים. המכשיר המחסן הפחיד אותי נורא. בכיתי בקול ולא התביישתי מאף אחד. אז אני חיילת סמרטוט! זו אני! ואני חייבת לציין ששכללתי שיטות ורימיתי את הצבא ? כי שני חיסוני צהבת הצלחתי לחמוק.

ואז הגיע הזמן לטייל. היה תרמיל, הייתה חברה לטיול, היה יעד, הודו. לא היו חיסונים. אמא הטילה ווטו. בלי חיסון לא נוסעים. נסעתי עם אסנת, אחותי לטיול, לרחוב הארבעה ללשכה המחוזית. מה שהלך שם, האחיות לא ישכחו. אבל שהכל נגמר, קפצתי על האחות הקשוחה ועבת הבשר קפיצת טרזן עם חיבוק לוכד, עד שאפילו היא חייכה.

ובגלל כל זה, אני לא הולכת לרופאים. המוטו שלי ? אם את לא מתה, את ממש בריאה. נדירים המקרים שאני הולכת להבדק, גם אם זו כבר ממש הזנחה פושעת. נכון שיש אנשים שתמיד בודקים, שגרתית ותקופתית ושנתית ? ואצלי, אין אפילו בדיקה "חיימית". או שאני חיה, או שאני מתה.

ריד כבר מודע לעניין. כל פעם שאני לא מרגישה טוב, או מתפנקת, הוא אומר לי "אז בואי אני אקח אותך לבית החולים". מיד אני מתחילה להרגיש טוב גם אם עוד ממש חלשה...כי המחשבה על בית חולים עושה אותי בריאה.

גם כשהייתה לי מלריה, דעכתי בבית לאט לאט. היה לי שתן אדום, חום של 42 מעלות, התעלפתי כשהתקלחתי, והמשכתי לשכב. בסוף רז (האקס שלי) ואמא לקחו אותי באוזן לבדיקה. הרופא היה מופתע "למה באתם רק עכשיו? עוד התקף אחד והיא הייתה נכנסת לקומה". לכו תסבירו לו שאצלי קומה עדיפה על זריקות ואינפוזיות...

ואחרי כל ההקדמה הזו, אני רוצה להגיד שאתמול הלכתי לבית חולים ואני גאה בעצמי. טוב, זה לא בדיוק אומץ, כי רק האצבע של הרגל נפגעה. אבל בשבילי זה אומץ גדול.

כל החיים אני סובלת מציפורן חודרנית בבוהן שמאל, בגלל הזנחה פחדנית בגיל 15, שהתגלתה רק כשאמא במקרה דרכה עלי וצעקתי שכל הרחוב שמע. אמא בקשה לראות וגילתה בוהן שחורה ומודלקת ונפוחה שהסתרתי חודשיים. גם לרופאים כבר לא היה מה לעשות. ניתוח,.לעקור, ולגזור מסביב בשר. כן, ברור שאם הייתי מטפלת בהתחלה הכל היה פשוט, אבל את עצמי אני לא יכולה לשנות. לא בתחום הזה. אז לפני שבועיים בערך התחילה לי שוב ציפורן חודרנית, וכמובן שניתחתי את עצמי. פולין החברה שלי אמרה שדי. גם היא פוחדת מבתי חולים, אבל שצריך ללכת, אז צריך ללכת! לבית החולים לא הלכתי, אבל את ההליכה הקבועה בבקרים עם פולין הפסקתי. לחץ לי באצבע.

ועוד אני מתמודדת עם קומפרסים ברגל שמאל החודרנית, ריד, בן זוגי היקר, הביא אותי להתמודדות חדשה ברגל ימין. קצת הרכיב אותי על הטוסטוס, וקצת התקרב לגדר, וקצת נמעכה לי הרגל בין לבין, וקצת צעקתי, וקצת השכנים יצאו לבדוק ? והרבה האצבע שלי התנפחה והשחירה, והרבה כאבה.

לא נורא. רק נקניקיית לוסי במקום אצבע. אני יכולה להתמודד עם שבר קטנטן...אבל אז הנקניקייה הפכה לסלמי, וראיתי שאני לא יכולה ללכת, ובעיקר פחדתי שהסלמי יישאר לי ככה לעולם. שמן וכהה ועקום. אז קצת קיטרתי לריד, וישבתי עם שתי גיגיות ? אחת חמה לחודרנית והשנייה קרה לסלמי. ואז למחרת, ששוב קיטרתי לריד ? הוא הביא אותי לבית חולים, ומיד ברח, כי גם הוא שונא בתי חולים. וגם כי היה לו תירוץ שהוא חייב לשמור על העובדים שלנו שבאו מצ'יאנג מאי להתקין מזגנים.

ופתאום מצאתי את עצמי לבד, עם אצבע אחת כואבת, ואצבע אחת חודרנית, בבית החולים של פאי.

בית החולים הזה נחמד מאוד. אם הוא לא היה בית חולים, אז הוא נראה כמו חדר אוכל בקיבוץ. משהו קטן יותר ממרפאה של קופת חולים, עם המון אחיות, ככה שלא צריך לחכות הרבה, ויש גם פרחים על השולחנות, והכל פתוח לרחוב ? ככה שהירוק נכנס פנימה. ועל הספסלים יושבים הרבה אנשים ומדברים, וצוחקים, והרבה תינוקות.

והכי שמתי לב שאין אנשים שנדחפים בתור. הכל מסודר מראש כי יש הרבה עובדים. וכל אחד נמצא אצל הרופא ממש כמה שניות, כי אין שיחות חולין אצל הדוקטורה.

פחדתי. אני מודה. אבל איך אני יכולה לברוח שריד כבר רשם אותי ושאני מדדה בקושי בקצב של חמש שעות לקילומטר, והבית רחוק?

אז חיכיתי, וצילמתי את בית החולים וניסיתי לחשוב על דברים אחרים. אבל לא הצלחתי. הלחץ דם הראה את זה. ניסיתי להסביר למודדת שזה גבוה בגלל שאני ממש פוחדת. וגם התעצבנתי ? למה צריך למדוד לי לחץ דם, כדי לבדוק אצבע מסכנה שנראית כמו נקניקייה?

ריד כנראה הרגיש רע שזנח אותי והתקשר מהבית כל חמש דקות. ?ממי, כבר נכנסת לדוקטור". ואז שוב "ממי, כבר נכנסת לדוקטור". אחרי ארבע פעמים אמרתי לו שאני אתקשר כשאני אגמור. הרגשתי גיבורה!

אחרי שחיכיתי חצי שעה, קראו לי "מיס". אני הייתי המיס היחידה באזור בין התאילנדים. אז קמתי. הפנו אותי לחדר מספר חמש. היה שם רופא צעיר ונחמד, אבל עוד לא הספקתי להכיר אותו, וכבר קיבלתי הפניה לצילום אקסריי. אולי הוא ראה שאני בעייתית וניסה להפטר ממני.

האחות הנחמדה הובילה אותי בסבלנות לחדר הצילום. גם שם היה בחור נחמד, שניסה בסבלנות להניח את הסלמי שלי על כרית הצילום. הוא שם לי את הרגל בזויות כאלו מסובכות, שהצטערתי שאני לא עושה יותר מתיחות וגמישות. אחרי שני צילומים הוא נתן לי את ה"מעטפה" ושלח אותי לרופא. בחזרה.

הרופא שלי נעלם, אז מייד סידרו לי רופא אחר, צעיר עוד יותר מהשני. גם איתו לא הספקתי להתיידד, כי מייד הוא קבע שאין לי שבר. זה רק נקע. שאני לא אלך, שאקח כדורים לכאבים וגם לשרירים ושאשכב עם הרגל למעלה. אה וקרח, לא לשכוח. נשמה אמא שלי, אם הייתי מקשיבה רק לה בכלל לא הייתי צריכה ללכת לבית החולים. זה בדיוק מה שהיא המליצה לי.

אחר כך שילמתי 45 שקלים, על הצילום, הרופא והכדורים. בבית המרקחת לא הייתי צריכה להגיש כלום. הכדורים כבר חיכו לי עם השם שלי עליהם והסבר מתי לקחת. באנגלית.

אספתי את הכדורים ודידיתי החוצה.

תוך שנייה הרגשתי הרבה יותר טוב. כמעט והצלחתי לרוץ. אבל רק כמעט. בלב רצתי. הלכתי לחנות העוגות וקניתי לי לפיצוי ארבעה סוגים. שוקולד-בננות, גבינה-בנופי, גזר, פאי דלעת. בשנייה האחרונה הכנסתי לשקית גם פרוסה של לחם בננות, שלא יחסר.

התקשרתי לריד שיבוא.

הוא בא מייד. מופתע. ממי, הלכת מבית החולים הרבה. לך תסביר שבשביל עוגה אני צועדת על הגחון, וכשאני יוצאת מבית חולים, אני רצה גם צולעת. "מה הרופא אמר לך??. אמרתי ש?לא נשבר"! ?ומה עם הציפורן החודרנית"? אואואוץ. ?בזה לא טיפלתי, הספיק לי משהו אחד להתמודד איתו".

אז נכון שהחודרנית זקוקה לטיפול, שלא התגברתי עליו כי ידעתי שהוא יצריך סכין והרדמה. אבל אני התגברתי למשך שעה על הפחד שלי. ובחודרנית אני כבר אטפל לבד. או שכשאמא שלי תבוא לביקור בעוד שבועיים היא תדרך עלי בלי כוונה, ואני אצרח. ואז היא כבר תמשוך אותי באוזן לרופא. כי היא רגילה לזה, וגם אני....

תגיות