קוראים לנו קבוצת אחל"ע (את/ה חייב/ת למות עליי) ואנחנו קבוצת בנות בכיתה י' בקן מזרח בראשון לציון של הנוער העובד והלומד.

 

לא הגענו לתנועה כי האמנו בשוויון בין בני אדם או איזה ערך נעלה כזה. הגענו פשוט כי הזמינו אותנו להשתתף בקורס לקראת הדרכה. חשבנו לעצמנו "למה לא?" יאללה,  נקבל תעודה, נהיה מדריכות, אולי נעשה מזה קצת כסף בקייטנות, אולי זה יתרום לעתיד. אז יצאנו לקורס. ושם, למדנו איך להיות מדריכות אבל יותר מזה למדנו איך להיות קבוצה. והפכנו לאחת כזו, עם שם ומקום. קבוצת אחל"ע מקן ראשון מזרח.

 

אנחנו 11 בנות (בלבד!), תלמידות כיתה י', שבוחרות להיפגש מידי שבוע, להיות קבוצה במציאות שבה לימדו אותנו שהחוק הכי חשוב זה שהחזק שורד ושכל אחת צריכה לדאוג קודם כל לעצמה או לפחות למצוא מישהו חזק שידאג לה. בנות שבוחרות להיפגש, לשוחח, להדריך ולהביא את כל מי שאנחנו באופן מלא ובלי פשרות.

 

למה אין בנים בקבוצה? כי הבנו שעכשיו זה זמן שלנו, הבנות, להיות במרכז העניינים.

התחלנו לעבור פעולות שעסקו באידיאל היופי בחברה, נשיות, חברות, קבוצה, שוויון מגדרי ועל הכוח של בנות נוער לשנות. ולא דיברנו באוויר אלא על דברים שקורים עכשיו, אקטואליים, בוערים.

 

זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שלקבוצת בנות צריך לדבר בלשון נקבה, אפילו אם יש בן בחדר, הפעם ראשונה שבה הצלחנו לבטא במילים את מה אנחנו מרגישות, חושבות, חיות ביום-יום.

 

סוף סוף מצאנו מקום שבו אנחנו יכולות ליצור את הזהות הפנימית של כל אחת ואחת, מקום בטוח ומקבל, שמכיל אותך אבל גם דורש ממך המון. גם את הנערה השקטה יותר או פחות שנכנסה לקבוצה מבלי לדעת שיש לה מה להגיד ושיש מישהו שבכלל רוצה לשמוע את דעתה.

 

לקבוצה שלנו יש התחלה אבל אין לה סוף. אנחנו לא יכולות לדבר על שוויון מגדרי אמיתי ואז פשוט לחזור הביתה, לבית ספר, לטלוויזיה, לרשתות החברתיות, לחברה שמדכאת אותנו.  אלה החיים שלנו ולזה אנחנו קמות כל בוקר.

 

כשאת בכיתה מלאה בבנות ובמעט בנים ומדברים אלייך בלשון זכר. אז כנראה שגם על עצמך תדברי בלשון זכר. כשאת מבינה שכדאי שתצא לך תמונה יפה, כדי שתקבלי עליה מלא לייקים ותגובות אז אז כנראה שתעשי סלפי, כי אז לפחות לא רואים את הגוף שלך. כשאת מודדת בגדים בחנות, והחברה המייצרת מקטינה את המידה מבחינת בד אבל לא מבחינת מספר המידה כדי לחסוך עלייך בכסף, אבל לא לחסוך לך בדיכאון אז עצוב לך.

 

בכתבה של דפנה ליאל ששודרה במהדורת מוצ"ש של חדשות ערוץ 2 לפני כחודש יכולתם להציץ קצת למציאות הזו. מציאות שבה פעולה בסיסית כמו לאכול מקבלת כל כך הרבה משמעויות קשות ומדכאות, שבנות בבית ספר אוכלות בהפסקה רק בכיתה, הרחק מכולם, או יותר גרוע מזה, בשירותים. מציאות שבה להיות לא רזה, זה מכוער, זה פחות, זה לא מקובל, זה לא מקדם. מציאות שבה אידיאל בלתי מושג ושקרי של יופי רומס אותך, מכניע, תוקף אותך בכל מקום. בין אם זה בטלוויזיה, בסרטי דיסני, במגזינים, בעולם הדוגמנות, בלחץ החברתי שמופעל עלייך מכולם, וכן – גם ביחסים של בינו לבינה.

 

וחלילה לנו לשקר ולהגיד שהכל עובר מעלינו, שאנחנו גדולות מזה! לא. לא ולא. זה קשה, זה מהדהד לך בראש, זה קיים. כשאת בהפסקה בבית ספר ומקבלת "מחמאה" ממישהו, את כנראה תלכי לישון עם זה בלילה. כשאת הולכת ברחוב ומישהו צופר לך, את נבהלת וזה מטריד. וזה גם שגרה.

כמה עצוב.

 

אז איך בתוך כל זה אנחנו מכניסות קצת אור?

אנחנו נפגשות כל שבוע לא רק בשביל לסדוק את תקרת הזכוכית. אנחנו רוצות לשבור אותה, לרסק אותה לחתיכות.אנחנו רוצות להשמיע קול אחר. קול שאומר שאת יפה. נקודה.שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה.שלנו לא משנה איך את נראית.קול שרוצה למרוד באידיאל היופי ו"במה אסור לך, ומה מותר לך." החלטנו לפתוח במחאת רשת בעקבות הכתבה, לצלם את עצמנו אוכלות בהנאה, לעלות לרשת ולהזמין אחרות להעלות תמונות שלהן אוכלות. המסר שלנו הוא שבנות לא צריכות להתבייש במי שהן ובאיך שהן נראות.

 

בתמונה: בנות קבוצת אחל"ע אוכלות מול המצלמות וממש לא מתנצלות על זה.