אני עצמאית בשבע השנים האחרונות. שבע שנים לא פשוטות, שהתחילו כשהבנתי שאני לא בנויה להיות שכירה. זה לא שלא הצלחתי בעולם השכירים: הייתי מפיקת אירועים ומנהלת מכירות; אבל היה לי משמים ומשעמם, לא הרגשתי שאני ממלאת את הייעוד שלי -

לשחרר קול וביטוי של אחרים ולאפשר להם להוציא את עצמם לעולם. החלטתי אז שאני לוקחת אחריות על החיים שלי, והעזתי להגשים את מי שאני.

 

היום אני מורה לפיתוח קול ומטפלת רגשית אנרגטית, אבל לפני שבע שנים לא ידעתי מה אני עומדת לעשות - פשוט עשיתי את מה שאני מוכשרת בו מאז ילדותי: לשיר, ללמד אחרים לשיר ולעזור להם לבטא את עצמם. זה מה שרציתי לעשות מאז ומעולם. כמובן שגם שאפתי להיות הבעלים של עצמי, ואפילו, רחמנא לצלן, גם להינות בדרך.

 

האפליה הגדולה כלפי עצמאיות (ועצמאים) בישראל

ענבר בזק, אחת מיוזמות מחאת העצמאים בטור מיוחד לאון לייף: אילו זכויות בסיסיות נמנעות מעצמאים ואיך תצטרפו למאבק שסחף אחריו 30,000 עצמאים? להמשך קריאה >>

 

 

 

התחלתי ללמד שיעורים פרטיים ולאט לאט נהיה לי עסק. התחלתי ממינוס, כמו כולם, המשכתי במינוס, והתקדמתי משם. פתחתי עוסק פטור והתגלגלתי. אל תטעו, זהו לא סיפור סינדרלה: אף גורם ממשלתי לא הציע לעזור או לתמוך בי, כי אני מגשימה את עצמי, וחשבתי שזה בסדר (כי אני עצמאית לא? אני עושה את הבחירות שלי).

 

הבנקים אישרו לי עוד, ועוד הלוואות, בהתחלה כי היה לי עבר של שכירה, אז סמכו עלי. ואחר כך כי למדתי לבקש בצורה נכונה. הם נתנו לי ריביות מטורפות ולמדתי בדרך הקשה שאם את לא מישהי שמכירה בנקים - את תשלמי המון המון כסף. במאמר מוסגר, הנחת היסוד שלי הייתה שכנראה לא מגיע לי, כי אני לא מרוויחה מספיק כסף. וחשבתי שזה בסדר

(כי אנשים עצמאים ומבוגרים לוקחים אחריות על טעויות, וצריך להתפשר כי אני אישה).

 

עבדתי בעצם כל היום: במהלך היום לימדתי, שוחחתי עם לקוחות, עשיתי נטוורקינג,

ייצרתי חומרים שיווקיים ובזמן שנחתי או יצאתי לבילויים ליליים, אני וחבריי העצמאיים היינו מחליפים דעות ורעיונות על איך לשרוד, איך להגדיל הכנסות, איך מביאים עוד לקוחות, איך להשתפר, להתפתח בעצמנו ולעשות הכל לבד; איך מטפלים בחשבונות, בשיווק באינטרנט, בפיתוח מוצרים, במכירות, בתמחור. וגם כל זה היה בסדר (כי עצמאים הם אנשים שהחליטו לעשות מעשה ולעשות הכל לבד לא ?)

 

ואז קרה לי מקרה בעייתי: ההכנסות גדלו והפכתי להיות עוסקת מורשה. עכשיו התחילו תשלומי מע"מ, הנה"ח, ביטוח לאומי ומיסים בהיקפים גבוהים הרבה יותר, ואני לקחתי החלטה חשובה – אני מוציאה חשבונית על כל פגישה, טיפול, שיעור או לקוח,

כי אני בעד המדינה הזו, רוצה להיות נקייה מצפונית, ומאמינה ביושר ציבורי. וחשבתי שזה בסדר (כי ההוצאות גדלו בגלל שיש לי יותר הכנסות, וזו המטרה של כל עצמאי לא?)

כל הזמן הזה האשמתי את עצמי ולקחתי אחריות על כך שההכנסות אינן מספיק גבוהות כדי לכסות את כל ההוצאות והנחתי שככה זה כשאת עצמאית, ושזה בסדר.

 

כשהגיע המחאה בשנת 2011, כבר הבנתי שמשהו לא בסדר, מאד לא בסדר. הצטרפתי בסערה למחאת 2011 אצלי בנס ציונה, ביולי –אוגוסט 2011 נתתי כל שביכולתי כדי לשנות משהו במדינה הזו: אירגנתי הפגנות, הייתי בשטח, טיילתי בין אוהלים, ביקרתי במעגלי שיח ותרמתי כמיטב יכולתי להורדת יוקר המחייה. בתום חודשיים בהם לא הייתי מרוכזת בעסק שלי, עם 200,000 ? חובות לבנקים, הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה והעסק שלי כמעט קרס לגמרי.

 

בגיל 37 ארזתי דירה וחזרתי לגור עם אימי המקסימה והפנסיונרית, כדי לאגור כוחות ולחסוך. יצאתי משם רק לאחר שנתיים בהן צמצמתי את החוב ואזרתי אומץ להתמודד מחדש. המסקנה היתה ברורה: למדתי שאסור לי לנסות ולשנות בפעילות ציבורית כי אם אני לרגע מורידה תשומת לב והילוך מהעסק שלי הוא נופל, כי ככה זה כשאת עצמאית.

 

עד הרגע המקונן, לפני שבוע וחצי, כששודרה הכתבה של גל גבאי בתוכנית "המערכת" של ערוץ 2: פתאום הבנתי שזה לא אמור להיות ככה! אני? אני ממש בסדר. אני עושה כל מה שצריך לעשות, ביושר, באהבה ומתוך נתינה. אז איך זה שאני כל הזמן על הגבול בין הישרדות לנשימה? כשנפתחה קבוצת הפייסבוק "atsmaim עושים שינוי" משהו פנימי חזק קרא לי מיד לחבור אליה ולהירתם לעניין. אז לא תיארנו לעצמנו שתוך 4 ימים נגיע לכמות של 28,000 מצטרפים, שמתוכם כ-1,000 חברים שהציעו להתנדב לפעילות אקטיבית לטובת העניין.

 

למה אני עושה את זה? כי אני דורשת שוויון זכויות, את הזכות להיות חולה, באבל או מובטלת, אם חס וחלילה אסגור את העסק. אני עושה זאת כדי לשלם ביטוח לאומי שפוי ולקבל ביטוח לאומי שפוי (זה ביטוח זה?). אני עושה את זה כי צריך לתקן את העוולה כלפי העצמאים בישראל ולהכיר בהם, כי כקבוצה נוכל לקבל יותר מבנקים, חברות כרטיסי האשראי וגופים אחרים במשק.

 

אני לא מגדירה את עצמי כמסכנה או כקורבן. אני יודעת מה שכוח אחד חזק יכול לעשות, בייחוד כשהוא בא ממקום חיובי ומדויק. הרי עייפנו ממחאות ומאבקים, אנחנו קבוצה מספיק גדולה כדי שלא יהיה ניתן להתעלם מאיתנו. אני מבקשת לקרוא לכל מי שכבר עושה פעילות לטובת עצמאים, לשבת יחד, לעבוד יחד ולהשיג את מה שמגיע לנו כאזרחים ועצמאים במדינה הזו .

 

אני לא כלכלנית, ולא פוליטיקאית, אין לי שאיפות כלכליות מהמהלך הזה (מלבד לשמור על העסק שלי), וגם אין לי את תשובות - אני רק זמרת ומורה לפיתוח קול מעיר קטנה שממש מחויבת למדינה הזו, ולמעלה מכך - לעצמי, לייצר עולם יותר טוב. באמת וללא ציניות.

 

תודה שהגעתם עד כאן .עכשיו תורכם - היכנסו לאתר שלנו או לקבוצה בפייסבוק ותמכו בנו, כי מדובר בכלכלה שלנו, וביכולת שלנו לחיות חיים טובים ויצרניים