מאת: מערכת און לייף

כשתמונות הפרופיל של הרבה מכם היו צבועות בצבעי דגל הגאווה, כל מה שרציתי זה לשטוף את הצבעים האלה באקונומיקה.

אני אכנה אותה א', למרות שהשם שלה לא מתחיל באות הזאת.
החרדה שלה מפני חשיפה כל כך גדולה עד שהיא השביעה אותי שלא יהיה שום רמז שיוביל אליה בסטטוס הזה, או כפי שהיא ניסחה את זה כל כך טוב - "ברגע שבו הוא יצא מהארון, אני נכנסתי לתוכו."
את א' הכרתי בשנות העשרים הראשונות לחיי.
היינו חבורה מגובשת של בנות אבל א' הייתה מעט שונה - בזמן שכולנו העדפנו לישון עד הצהריים ולהבריז משיעורים באוניברסיטה - א' הייתה שואבת הנאה מסידורים בירוקרטים ומילוי טפסים.
הסיבה שלא שנאנו אותה על זה הייתה נעוצה בעובדה הפשוטה שא' הייתה יותר מטורפת מכולנו, אבל בשקט.
היא גם הייתה הכי מצחיקה.
בלי להתאמץ ובלי להזיע - כאשר א' פצחה במונולוג על אירועי היום החולף, כולנו נשכבנו על הרצפה.
כשהיא הכירה את ל' כולנו הופתענו.
ל' היה טיפוס ארטיסטי ומעודכן לעומת א' שלנו הגולמית והחפה מפוזה, אף אחד לא הבין את מהות הקשר ביניהם וההסבר היחיד לחיבור היה שהפכים כנראה באמת נמשכים.
עוד הסבר היה אהבה - הם נראו מאוהבים עד אין קץ.
יש משהו נשגב בחברויות וותיקות של נשים.
מאז תחילת שנות התשעים הפכנו לנשים בשלות, באנו עם סיר מרק כשההוא עזב את הבית, רקדנו בחתונות של אלה מאיתנו שנשבעו שהן לעולם לא יתחתנו, ישבנו מאחורי חדרי לידות, החזקנו אצבעות שהילד יצליח למצוא חברים במסגרת החדשה, אבל את מה שקרה לא' אף אחת מאיתנו לא צפתה.
לפני כשנה ל' נעלם לחיים חדשים, הוא עזב את הבית ואת הילדים , ניתק קשר באופן מוחלט וא' נאלצה להבין שהגבר שלה הומו דרך חרושת שמועות בלבד.
היא נאחזה, היא נאחזה כשאנחנו כבר הבנו היטב את מה שהיא סירבה להבין, היא חשבה שזאת אפיזודה, משבר גיל ארבעים, אנחנו ידענו שלא.
כשכל הרשת חגגה את הנישואים החד מיניים שאושרו בארה"ב, מישהי תייגה בפייסבוק את ל'.
היא תייגה אותו בתמונה בה הוא מתנשק עם גבר בשנות העשרים לחייו ואיחלה להם נישואים בקרוב.
חברים קרובים של א' ו ל', חברי משפחה, כאלה שסעדו את שולחנם והיו בני בית, מיד הגיבו בשמחה ושיבחו את ל' על האומץ, מתעלמים באופן אלגנטי מהעובדה שהאיש הזה לא ראה את ילדיו כבר למעלה משנה, מתעלמים לחלוטין מהאסון של א'.
רק אז נחתה על א' ההכרה.
היא התקשרה אלי, זה היה ביום שישי אחה"צ, היא שלחה לי את התמונה של הגבר שלה שמצא אהבה חדשה עם בחור שצעיר ממנה בלמעלה מעשרים שנה, היא לא בכתה, היא יללה, כמו חתול עזוב ורטוב בפינת רחוב, היא יללה ואני חיפשתי קיר כדי לדפוק עליו את הראש פעם אחר פעם.
כי מה אומרים לאישה שכל חייה היו סיפור כיסוי של מישהו אחר?
שכל רגע משמעותי שהיא חוותה כאישה היה זיוף מוחלט?
מה היא אמורה להגיד לילדים שלה שעדיין לא מבינים לאן אבא נעלם?

ל' לא עזב ככה את האישה והילדים בגלל שהוא הומו, הוא עזב ככה בגלל שהוא חרא של בן אדם.
מצד שני, אם מתגבשת לי מסקנה אחת הרי זאת אותה תובנה שהייתה לי מאז ומתמיד - אף אחד לא צריך לחיות בצל, אף אחד לא צריך להניח לנטיות הטבעיות שלו לגדול בחושך - שום דבר טוב לא יוצא מזה אף פעם.
(בהנחה שהנטיות הטבעיות האלה לא פוגעות באף אדם).

אני לא מבינה הרבה בזכויות מנוסחות ובמניפסטים ליברלים, אבל אני כן מבינה בטבע האדם ולכן אני יודעת שיצר הוא לא דבר שאפשר להדחיק לאורך זמן, ואם מדחיקים הוא יתפוצץ בסופו של דבר כמו לבה רותחת וישרוף את כל מי שמסביב.
ל' לא רצה לחיות כהומו כי הוא היה הומופוב, הרבה הומואים הם הומופובים והשנאה העצמית שלהם היא תולדה מוחלטת של חוקי חברה רעים ומוזרים.
היהדות כפרה עליה היא דת של מאמות חכמות, כי בניגוד לנצרות או לבודהיזם היא מבינה שהאדם אינו נזיר שמתפלל לדמותו של מלאך.
היהדות מבינה שהאדם הוא אנושי, אנושי מדי, לכן היא מכירה ביצר, היא אפילו מקדשת אותו והיא לא מעודדת התנזרות.
ואם אלוהים ברא את הגייז ואלוהים אינו מעודד התנזרות - ההתנגדות היא כולה שלנו.
לו היה סדר דברים נכון - ישראל הייתה המדינה הראשונה שמתירה בחוק נישואים חד מיניים.
לא כי זה ליברלי יותר אלא כי זה יהודי יותר.
אף אחד לא צריך לגדול בצל, אף אחד לא צריך לשנוא את עצמו בגלל האופן בו הוא נברא ואף אישה או גבר לא צריכים לשלם על השנאה העצמית הזאת כמו שחברתי הטובה משלמת עכשיו.
ואת זה אני אומרת לכם לא כליברלית, פיכסה ליברליזם, את זה אני אומרת כבחורה שמרנית ומסורתית עד מאוד.

תגיות