לשכוח ילדים באוטו: אני אבא טוב אז לי זה לא יקרה
זה קורה לי כל כמה ימים. אני יושב לארוחת ערב, מסתכל לרגע דרך החלון או על הקיר, חולם, מפליג, צולל. ואז חוזר. הופ, הילדה הקטנה שלי אוכלת פה ליד, סנטימטרים בודדים ממני. שוב ושוב, כל כמה ימים. לפעמים זה גם קורה כשאני איתה על האופניים, או סתם נח לי - חולפות 30 שניות או דקה או יותר במהלכן אני שוכח לחלוטין, במאת האחוזים, לא רק שיש פה ילדה קטנה איתי, אלא שיש לי ילדה באופן כללי.
שלוש פעמים בשבועיים האחרונים קראנו חדשות נוראיות על תינוק/ת שמת/ה לאחר שהאב שכח אותם ברכב. כדי לגדוע באיבה את המחשבה הטבעית הראשונה שקופצת לכולנו בראש עם קריאת ידיעה מזעזעת שכזו, וכדי שלא נטעה, מופיע מיד כבר בכותרת המשנה, משפט כמו – "השכנים בהלם: 'היה אבא מסור'".
"אבא מסור".
אבא מסור.
נשמע כמו דיסוננס קוגנטיבי. איך אפשר לכנות הורה שהשאיר את הילד שלו, כולו קטן ומסכן וחסר הגנה ותלוי לחלוטין בחסדיו וברצונו הטוב של ההורה, למות בצורה הנוראית ביותר? אבא מסור הוא לא. זה מה שכולנו חושבים, לפחות, בואו נהיה כנים. עוד אבא מפגר שלא הכי אהב את הילדים שלו בין כה וכה.
לקחת הכל מהאוטו? (צילום: Shutterstock)
אימהות לא צריכות להוכיח מסירות, זה מלכתחילה טבוע בהן
בפייסבוק אנשים מוצאים לנכון לצחוק על העניין, ויש אפילו אנשים שאין להם ילדים שסבורים, ממרום ניסיונם, שמי שצריך טריקים כמו הנחת תיק או טלפון נייד ליד הילד באוטו כדי לוודא שלא יקרה אסון בעצם מודה שהוא אוהב את התיק או הנייד יותר מאשר את הילד. אבא מסור, הצחקתם אותם. הם מזכירים לי את האנשים ברחוב, שלא החזיקו תינוק כבר 60 שנה במקרה הטוב, ועדיין מרגישים בנוח להעיר לי שאני מחזיק את הילדה שלי לא נכון או שחם לה או קר לה או פושר לה מדי.
אבל הפעם זה שונה, הפעם מדובר באבא מסור. העלילה מסתבכת. כשאימהות שוכחות את הילדים שלהן ברכב לא מזדרזים להכריז שהן בעצם אמהות מסורות, כי המסירות מלכתחילה טבועה בתוך האימהות. הן הרי נשאו אותם ברחם במשך תשעה חודשים, למען השם.
אז קודם כל כן, אי אפשר להכחיש שיש פער ביולוגי בינינו האבות לבין אמהות, פער שניכר כבר מההתחלה. כשהקטנה שלי הייתה ברחם ואמא שלה הלכה איתה בלית ברירה ממקום למקום היא לא ממש הייתה יכולה לשכוח שהיא שם. כי היא תמיד הייתה שם. השפיעה לה על העיכול ועל המשקל ועל צורת הגוף. ואני? אני הלכתי לשחק כדורגל. ושבוע אחרי הלידה, כשאמא שלה עדיין התאוששה מהמאורע? שוב הלכתי לשחק כדורגל. כשהבקעתי גולים הכנסתי את האגודל לפה, וזה ההשפעה הכי גדולה שהייתה לאבהות הטרייה שלי עלי בזמן משחק הכדורגל הזה. כדאי להפנים את השוני הזה ולהפסיק לייחס אותו למסירות או לחוסר מסירות. אבל יש סיבה נוספת, והיא לא ביולוגית אלא חברתית.
אם הם אבות לא מסורים, אז לי זה לעולם לא יקרה
מחקרים בנושא הראו שהסיכויים הגבוהים ביותר לאסון מחריד שכזה הם כאשר ההורה שנמצא פחות עם הילדים לוקח אותם ברכב, אולי ברכב המשני; ומשהו קורה שמסיט את תשומת לבו, ברוב המקרים – שיחה מהעבודה. כך נוצר נתק במוח.
המבנה החברתי כופה עלינו, האבות, להיות פחות עם הילדים, כי נטל הפרנסה נופל עלינו יותר מאשר על הנשים. שוק העבודה כופה עלינו לעבוד יותר שעות, גם מהבית, וגם מהרכב. אנחנו עושים סוויץ' בראש והופכים למי שאנחנו בעבודה, שמים את ההורה שבנו על כפתור המתנה. אי אפשר לצפות שבחברה שאלו הם ערכיה לא יקרו אסונות כאלה, ואכן במדינות מפותחות נשכחים הכי הרבה ילדים ברכב. ככל שבחברה מסויימת אנשים נשאבים יותר אל תוך הקריירה שלהם – כך עולה השכיחות שמקרים כאלה יקרו.
בסופו של דבר, ישנה סכנה גדולה בקיטלוג האוטומטי שאנחנו עושים לאבות השוכחים כ"אבות לא מסורים" בדיפולט, שצריכים להוכיח אחרת. קיטלוג כזה מייצר תחושת שווא של "לי זה לא יקרה". כי אני לא אבא מניאק, אני אוהב את הילדים שלי, אני אבא מסור, אז אני לא צריך לפתח הרגלים וטקטיקות שימנעו את האסון הזה. אבל הנה, כל כמה ימים אני קצת שוכח שיש לי ילדה. תודה לאל שאין לי רכב.
- תשאלי את אבא: בלוג אבא של גיל קדרון





React to WordPress