קיר הקרדיטים עם הלוגו של גינדי ושבוע האופנה נראה אמש בראשון כמו שער הניצחון. בזה אחר זה עמדו מתחתיו סלבריטאים, ידוענים, דוגמנים, מעצבי אופנה, עיתונאים, עורכים, בלוגרים וחברים-של והצטלמו בפוזה צוננת-אך-איכותית לאינסטגרם הפרטי. התיעוד האובססיבי שנמשך גם בתוך אוהל המוזמנים, בזמן תצוגת האופנה של מיסוני ובעצם לאורך כל הערב, הבהיר באופן נואש כמעט עד כמה התעשייה המקומית מבקשת לנרמל את עצמה בתוך עולם האופנה הבינלאומי. ומה שטוב לצרפתים, לאיטלקים, לאמריקאים ולבריטים, טוב גם לנו.

 

עוד באון לייף:

 

לא לחינם נפתח שבוע האופנה הישראלי מיד לאחר סיומו של שבוע האופנה בפריז. יש כאן אמירה ברורה מצד הכוחות המקומיים שמבקשים להכניס גם את תל אביב לסבב העולמי ולאפשר לאנשי התעשייה לדלג גם למזרח התיכון כדי להיחשף לאופנה הישראלית.

שבוע האופנה של 2014 מציג את תעשיית הטקסטיל והעיצוב הישראלית בנקודת מפתח מעניינת. על פניו, נראה כי המושג "אופנה ישראלית" נשחק בתרבות הקניונים ותחת הרשתות הזרות, עד כי לא ברור אם עדיין נותרה לו זהות משלו. בשנה האחרונה היינו עדים להתמוטטותן של מספר רשתות קמעוניות מקומיות (בהן מתאים לי, בוניטה וגריפ) כשמצד שני זכינו לייבוא מאסיבי של מותגים בינלאומיים ששחקו הן רמת הרווחיות של בתי האופנה המקומיים והן את החדשנות העיצובית שלהם. המעצבות המקומיות שכיוונו ל"קהל התל אביבי" גילו שבוטיקים כמו דה ברנץ', ג'רי שי, גלה דרין ואנה קיי סגרו את שעריהם וצמצמו עוד יותר את החשיפה הפוטנציאלית של הלקוחה הישראלית לסחורה מקומית. בתעשייה שבה המחיר והטרנדיות הם מכריעי הגורלות בקופה, מול תחרות הולכת וגוברת של ייבוא מסין וחגיגת אתרי השופינג און ליין (מאסוס דרך נקסט ואפילו עדיקה) עולה השאלה האם לתעשיית האופנה הישראלית יש בכלל מה לחגוג?

 

מתוך התצוגה של מיסוני. צילום: אבי ולדמן

 

המצב הזה, נכון לעכשיו, לא הולך להשתנות. הישראלית הממוצעת אמנם אוהבת להתגאות בתעשייה המקומית אבל עדיין תעדיף ללבוש ביום יום זארה או מנגו. מעצבים ישראלים מגיעים לארון שלנו רק במחירי סוף-סוף עונה או כשיש אירוע מיוחד שבו לגיטימי להוציא מאות ואלפי שקלים על בגד מתוצרת ישראלית (או עיצוב ישראלי ותוצרת סין). למעשה, מבין כל המעצבים המקומיים שיציגו בשבוע האופנה הקרוב נדמה שישנם רק שלושה או ארבעה שמצליחים למכור ברשתות ארציות שנושאות את שמם, מכוונים לאופנה גם מחוץ לתעשיית האירועים וגם נשארים עם הראש מעל המים ואפילו – מי היה מאמין? - מרוויחים. שלא במקרה, אלו גם המעצבים אשר השכילו בשנה האחרונה לפרוץ את גבולות הלבנט ולהבין שעם כל הכבוד לגאווה המקומית, את הביזנס שלהם מוטב לקחת החוצה. אלון ליבנה (שלא מציג בשבוע הנוכחי) הוא דוגמא בולטת למעצב שהשכיל לבסס את עצמו כלכלית בתחום הכלות והאירועים המשתלם, ניצל את הכישרון והידע שצבר ופנה לארצות הברית שם הוא מריץ תצוגות, פותח שואו-רום ומעצב תלבושות להופעות הבאות של ביונסה. מהשבוע הנוכחי ניתן לברור רונן חן, אלמביקה ודניאלה להבי, שהעבירו בשנה האחרונה חלק ניכר מתשומת הלב שלהם לשווקים אירופאים ואמריקאים שם הקהל הרבה יותר גדול, המודעות לאופנה גבוהה יותר והמחירים ביורו ובדולרים.

 

שבוע האופנה, בואו לא נשלה את עצמנו, אולי טומן בתוכו הבטחה לחשוף את המעצבים המקומיים לקניינים ולתקשורת זרה, אבל היא כנראה לא תתגשם. אלמביקה, רונן חן, דניאלה להבי ואולי גם דורין פרנקפורט הם ארבעת בתי האופנה היוצאים מהכלל, אשר מעידים על הכלל. אלו מעצבים עם חוזים חתומים עם מפיצים שבוודאי יגדילו את החשיפה שלהם ויסגרו הזמנות בסוף האירוע. הם מעצבים שמוכרים לקהל שחי מחוץ לברנז'ת האופנה המקומית שחגגה את עצמה לדעת אתמול והם מעצבים שמוכרים. יש להם חזון אופנתי וכלכלי מגובש שמצליח לקדם את רעיון "האופנה הישראלית" מבלי לקחת השראה ממקורות זרים ובעיקר – מצליחים למכור ולתחזק רשתות קמעוניות בעלות מספר סניפים בכל רחבי הארץ. זוהי נקודה חשובה שמעידה גם על ניהול נכון וגם הבנה מבוקשת בקרב קהל היעד המקומי והגלובלי.בעולם שבו בהינף אייפון אחד נחשפים אלפים לאותן תמונות של אופנת רחוב, יש חשיבות גבוהה לעיצוב נוח וייחודי שלא נראה מוגזם. אם ישנה אופנה ישראלית שכדאי לחגוג אותה ולקדם אותה גם לחו"ל, כדאי להתמקד בארבעת אלו. אצל שאר המעצבים מדובר בעיקר בהכנה לקראת עונת האירועים של הקיץ הקרוב ובועה פנימית ונוצצת שאינה מתכתבת עם המציאות הקשה שבשטח.

 

גם היא בין החוגגים, מרינה מקסימיליאן. צילום: רפי דלויה  

 

אל תבינו אותי לא נכון - לחגיגות יש ערך רב, בעיקר מבחינה מורלית. האוהל הענק שהוקם באתר בנייה, ההפקה מעוררת ההשראה של מוטי רייף ולהקתו ראויה לכל המחמאות האפשריות. זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון לתעשייה המבקשת לייצר תחושת משמעות והשפעה. הסיקור המאסיבי של כלי התקשורת הדיגיטליים והפרינט לצד מאות התמונות ששותפו ברשתות החברתיות, מעידות כי הרצון בהחלט קיים והיכולת הולכת בכיוון הנכון. אבל, זו עדיין בועה ברנז'אית ולבושה היטב שספק אם ההשפעה שלה מחלחלת גם למי     כל יום ורק מבקשת ללבוש משהו נחמד לפרזנטציה של הבוקר ולא קוראת סטייל.קום. אנחנו אולי מאוד רוצים להיות מילאנו, פריז או ניו יורק, ללבוש שמלה של יניב פרסי לתצוגות הבוקר ולהדס בעקבי וינטג' של פראדה לקראת הצהרים, אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין מתרסקים מול הטלוויזיה בטרנינג של פוקס. אין ספק שלתעשייה המקומית יש עוד המון פוטנציאל להשתלב בשיח האופנה העולמית, אבל בינתיים שבוע האופנה מרגיש בעיקר כמו העמדת פנים נוצצת במיוחד, שאין לה שום קשר למציאות. 

תגיות