טרם יבש הדיו על כותרות העיתונים שזעקו שהבחירות יפקדו את ארצנו בעוד שלושה חודשים, וכבר התמלא הפייסבוק בקריאות חד משמעיות: "מי שמצביע נתניהו מצביע תקיפה באירן" או "אני מצביע מרצ!". אולי רוצים תושבי הרשת החברתית להרוויח כסף כיס כרעיונאי הבית של מפלגות לקראת הבחירות, אבל למראית עין הקריאות האלה רק נועדו להציג את כותביהם כמלכי הכיתה הפוליטית בפייסבוק. למעשה הן הופכות את הדיון הפוליטי בינינו, שמתנהל בשיחות הברזייה במשרד ובארוחות שישי – לשטוח, וגורמות לרבים מאיתנו בעיקר תחושה של חוסר נעימות וזרות.

 

עוד ב Onlife:

 

לא מלמדים אותנו שדעות פוליטיות הן דבר יפה וחשוב. לא כשעל המורים בבית ספר נאסר לדבר על פוליטיקה, והצבא הוא לא פוליטי, והמפורסמים שלנו לא פוליטיים. אבל אלה מאיתנו שכבר מעזים להרהר בנושא, מרגישים לפעמים שהסביבה שלך מכריעה למי תצביע בקלפי, ואין הרבה מקום לתהיות או למחשבות. וכן, מותר להצביע לנתניהו באמצע ההיפסטריאדה, ומותר להיות דתי לאומי שבוחר דווקא ביחימוביץ'. אבל השיח בפייסבוק שקופץ על העגלה הדוהרת בה כל אחד מסכם בשורה אחת את האג'נדה הפוליטית שלו, לא תורם בשלב הזה של הבחירות לדבר. הוא רק מנציח את הקלישאה לפיה הימנים הם היחידים שאוהבים את המדינה, והשמאלנים הם היחידים שאכפת להם מחיי אדם.

 

 

מתי נראה את יחימוביץ' ולבני אופות עוגיות?

 

צודקים מי שיגידו שפיתחנו את התודעה הפוליטית שלנו בשנים האחרונות. כבר ראיתי מצביעי נתניהו שפקחו עיניים מול המצב הכלכלי והחליטו להחליף צד, ונוכחתי בותיקי העבודה שהתאכזבו ובחרו לצעוד ימינה בראש זקוף, אבל רובנו בוחרים לטמון את הראש בחול, או להצהיר את אותה הצהרה פוליטית שכבר שנים אנחנו נוקטים בה, בלי להעניק רגע של מחשבה על התוכן של אותה הצהרה. כולנו יכולים לצייר את מצביע השמאל הטיפוסי, עם משקפי הקרן הגדולות והזקן, ואת המצביע הימני עם הציצית ורוח הקרב. כך או כך, ההצהרה על ההצבעה הפוליטית מכניסה אותנו לקבוצה שנוח לנו בה. אתם בסך הכול רוצים להרגיש שייכים, ובדרך רומסים כל אופציה למחשבה פוליטית אמיתית.

 

 

למה הוא מצביע - מרצ או האיחוד הלאומי?

 

אנחנו רואים את אובמה ורומני מעבר לים ומתקנאים. לא נראה את שלי וציפי עומדות במטבח ואופות עוגיות כמו אן ומישל, ואפילו קשה להאמין שנראה את נתניהו מזיע מול יאיר לפיד בעימות טלוויזיוני מותח. אין לנו ג'ון סטיוארט שמגייס את גיבורי רחוב סומסום למען הבחירות, וגם לא את קלינט איסטווד שיסתכל בעיניים ויגיד "דה ליברמן". הכי הרבה שקיבלנו לאורך השנים היה את זהבה בן ורמי הויברגר. לא בדיוק איי ליסטים. אבל נדמה שהקנאה לאמריקה גורמת לנו לקחת דוגמה לא טובה ממערכת בחירות שמבוססת על צ'ארם, סקס אפיל וסלבריטיז.

 

בכנסת כולם אותו דבר

 

אבל בעוד שהמערכת הפוליטית האמריקאית מלכתחילה מגבילה אותך לאדום או כחול – לשתי אופציות בודדות שהופכות את ההחלטה להרבה יותר קלה, אצלנו צריך להיכנס לנבכי המפלגות, למצעים, לבדוק מה באמת עשו המפלגות במהלך הכהונה האחרונה, ולפענח מיהו מספר חמש ברשימת "העצמאות" של אהוד ברק לכנסת. שכיב שנאן שמו, אם תהיתם.

 

מספר 5 ברשימת העצמאות לכנסת. הידעתם?

 

בסופו של דבר לא יהיה הבדל גדול – דברים שרואים ממשכן הכנסת לא רואים מכאן, והימין והשמאל בישראל לא כל כך שונים כמו שנדמה לנו, אבל זו כמעט הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להשפיע על המהלכים הגדולים של המדינה, ועצם ההליכה לקלפי והטמנת הפתק בכותל הדמוקרטי הופכת אותנו באופן המוחשי הכמעט יחיד לחלק מהגוף הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל.

 

במקום סיסמאות - השתמשו בפייסבוק ככלי אמיתי

 

בילדותי ביקשתי מאבא שישים סטיקר של המפלגה לה הצביע על פגוש המכונית. הוא לא הסכים, והעביר אותי שיעור בחשיבות הערך של ההצבעה החשאית. חשאי? פרטיות? המילים האלה כל כך מיושנות, שנדמה שהן מגדירות היום רק את ההרשאות של האנשים שאנחנו מרשים להם לצפות בתמונות שלנו בפייסבוק. אבל בעוד את תחתוניי לא אכפת לי לחשוף ברבים – עם הדעות הפוליטיות שלי אני רוצה להתבשל ולהתפתח. אני לא רוצה לסכם אותן בסטיקר, או בסטטוס בפייסבוק. חברתי המתנחלת מצאה את הערך של הצבעה חשאית כקריטי כשהצביעה שמאל למורת רוח משפחתה בגיל 18, ובטוח שאהוד ברק גם כן יעריך את החשאיות, כשיגיע לקלפי ויבין שגם הוא לא באמת יכול להצביע למפלגה שלו, כי נו, באמת.

 

כבר עברו הימים שבהם חשבנו שהפייסבוק הוא סתם קיר להגיגים – כולנו חושבים על הסטטוסים לפני שאנחנו כותבים אותם, שוקלים מי יגיב לנו, סופרים לייקים. התייחסו לכלי הזה כאל כלי פוליטי – להעמקת השיח, ולא כדי להפוך אותו לקיר עלבונות.

 

 

תעשו לייק אם אתם בעד מלחמה!

תגיות