אף פעם לא הבנתי את המדרגות האלה בכיכר ציון. לרומא יש את המדרגות הספרדיות, לירושלים יש את המדרגות של בנק הפועלים. זוגות-זוגות, חרדים שבאו לחגוג, קבוצות תגלית והמון המון תיירים. מי לא בעצם. כולם שם. כי אין שום מקום אחר לשבת בו וכולם, אבל כולם מפריעים, בלי הבדל של דת גזע ומין לעלות ולרדת במדרגות שכל תפארתן הוא למשוך כסף.

עוד באון לייף:

אתמול הן שימשו לי מזור. כשעשרה נערים ונערות חובשי כיפה סרוגה התקבצו במעגל בכיכר והדליקו נרות נשמה. הם שרו מזמורים שלא הכרתי וכנראה גם לא אכיר לעולם. השקפתי עליהם, מנסה להתנתק לרגע ממה שחוויתי בשעה האחרונה. "אפשר סיגריה? הקיץ אותי. "כן, בטח" השבתי אחרי כמה שניות הסתגלות למציאות, ובעודי מושיט לו, הוא פנה לחבריו ואמר- בפשטות יומיומית של נייר עיתון - "פעולות תגמול אני קורא לזה. לא משנה לי מה ואיפה, נכנסים, מוציאים ומפרקים את האמ-אמא שלהם". בהיתי בו. "יש בעיה?" הוא החזיר לי והבטן התכווצה. הוא היה חצי ממני, מה שאומר-קטן מאוד, אבל הרוגע והביטחון שלו, של האדון הקטן, מיקם בצורה ברורה מאוד את יחסי הכוחות בינינו. "שום בעיה" עניתי וקמתי ללכת בעוד חבריו סוקרים אותי מלמטה למעלה כחבורת צבועים על נבלה. דפנטלי, לא יום טוב לקסקט קובי, דפנטלי לא יום טוב מילמלתי לעצמי.

מוות לערבים. הפגנה אתמול במרכז תל אביב. צילום: תומר נויברג

התלבטתי מאוד אם לכתוב את הטקסט הזה. חוסר האונים על כל מה שקורה כאן בשבועיים האחרונים, מאז חטיפת שלושת הנערים, לא נותן מפלט ושקט לרגע. אבל הקושי האישי שלי חשוב פחות מלהעביר את זה הלאה.

למה שקרה וקורה בירושלים בימים האלה אפשר לתת הרבה שמות. גם רבים עשו זאת. סימנים ומופתים מן העבר. אני לא חייתי במאה ה-19 במזרח אירופה וגם לא באמצע שנות ה30 של המאה העשרים במערבה. אינני יודע מה היה אז. אני יודע מה קרה אתמול במרכז ירושלים ועבורי זה היה סוף העולם.

ירושלים חדשה לי, רק לפני כשנה עברתי אליה וכל רחוב, בניין ודלת מגלים לי עולמות נפלאים. כל כך הרבה היסטוריה, לצד כל הרבה שמחת נעורים. לא סתם קרצתי לרומא. קסם. קסם שאין בשום מקום אחר. וברגע אחד הכל הוחרב בשנאה צוהלת, שמחה. כן, מסתבר שיש דבר כזה. גם אם אלו רגעי שיא של חושך ומדמנה, הירושלמים הוותיקים מתורגלים במראה העיר שלהם שהופכת באחת לגיא של לאומנות וגזענות. איך מתוך הקדושה וההדר פורצים להם יצרים קדומים ואפלים של רוע שלא קיים, גם לא בשאר חלקי הארץ הקשה הזו. אני לא.

מוות לערבים. הפגנה אתמול במרכז ירושלים. 

 

מאות על מאות של אנשים מחולקים לעשרות, צעירים, ילדים, מונהגים על ידי מסיתים מקצועיים שרים וצועקים כל מה שעולה על רוחם. "מוות לערבים" היה רק הסיפתח, מעורר התיאבון. הם חיפשו ערבים ברחובות, במטבחי מסעדות, ברכבת הקלה ובכל מקום בעצם. מול עיני, ולא יכולתי לעשות כלום. גם לא לצלם. אולי הלם. אולי פחד. אינני יודע. חיפשו ומצאו. בני אדם הוכו אתמול החל משעות הצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות רק משום היותם לא יהודים, רק משום היותם ערבים. זה כבר לא ספריי או צמיגים מנוקבים, גם לא שריפת מסגדים. אלה אנשים כמוני וכמוך. המשטרה ומג"ב היו שם, ובכוחותיהם המדולדלים המדוללים מנעו אסונות גדולים יותר, אבל הם לא הסיפור כאן, אלא אנחנו.

 

מוות לערבים. הפגנה אתמול במרכז ירושלים.

השנאה המדומיינת, הוירטואלית, הקלה, ברשתות החברתיות הפכה הפלא ופלא ברגע 'הנכון' לשנאה, פה, מתחת לביתי, אמיתית ומפחידה. וזה רק אני. שוו לעצמכם, נסו לפחות, להבין את הרגשתם של הפלסטינים העובדים כאן בירושלים, את הסטודנטים את המשפחות שלא עשו לנו, היהודים, "הישראלים" דבר. כן, הם פוחדים לחייהם ובצדק.

לסיפור הזה אין סוף. אולי הוא יגמר ביער ירושלים ואולי, רק אולי, כשיושבי המדרגות יחליטו לא לקום וללכת אלא לרדת לכיכר ולהציל את מה שנותר.

הצטרפו לעצרת נגד האלימות שתתקיים היום בירושלים.