לאה שנירר ואתי דודאי מ"מעושרות": אישה לאישה זאב
זה התחיל כבר ביסודי. הבנות בכיתה עשו חרם על החברה הכי טובה שלי ואני הייתי תקועה באמצע. עליי הן לא העזו לעשות חרם. אני הייתי הנחמדה. זו שכולן מסתדרות אתה, אבל לא מוכנות להתמודד עם הפה הגדול שפתחה בכל פעם שמישהי עצבנה אותה. מקרה קלאסי של "מים שקטים חודרים עמוק מדי".
עוד ב- Onlife
- החיים המאושרים של המעושרות. האמנם?
- ניקול ראידמן ופרוות הקוף
- למה אתם חושבים שדפני ליף חייבת לכם משהו?
עם השנים, גיליתי שלא משנה באיזה גיל את, נשים מסוימות תמיד ימצאו את הדרך לעשות עלייך חרם, לרכל ברשעות מאחורי גבך, לקנא בך נואשות ולהתנהג אלייך בצביעות גמורה, כשאת מצידך מחייכת אליהן ומברכת אותן לשלום בכל פעם מחדש.
שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי איזו אג'נדה נסתרת נגד נשים. להיפך. אני הכי פרו פמיניזם ואחווה נשית. אלא שיש רגעים בהם קצת קשה לי להבין אתכן.
אמש, בצפייה בפרק נוסף של "מעושרות", לאה-"תעשה לי שיער מנופח"- שנירר חגגה יומולדת נוצץ והזמינה את כל החברים העשירים שלה לחגוג איתה.
לאה הזמינה את מרבית חברותיה לקאסט, אבל "שכחה" את אתי- "יש לי וילה לעצמי בסביון"- דודאי, הבסט- פרנד של טלי- "הבאתי את הקטן לארץ"- ריקליס- סיני. מסתבר שבין שנירר וריקליס יש סכסוך רב שנים.
טלי ולאה - ברוגז ברוגז לעולם?
לי זה הרגיש בדיוק כמו החרם שעשו על חברה שלי. בלי סיבה מיוחדת, סתם ברוגז קטן ומיותר, שרק נשים מתמחות בו. לאה לא הזמינה את שתיהן ולנו נותר רק לנחש שמעורבים כאן ענייני אגו נשי וקנאת וגינה או במילים אחרות, גבר.
כי בינינו? זו הסיבה הכי נפוצה בספר הכללים הלא כתובים בין נשים. גם בין גברים, אגב.
אם אצטרך לספור כמה חברות הפסיקו לדבר איתי בגלל גבר, אעבור את אחוז הרייטינג של התכנית. זה מיותר, זה אפילו קצת פתטי, אבל אנחנו נשים. ואצל נשים, הרגש הוא ה"ביג בוס" של החיים. לא תמיד בצדק, אבל תמיד בכוח.
ולפעמים אנחנו יכולות להיות גם סופר נקמניות. מהסוג שעושה נזקים מתחת לאפידרמיס ופורץ החוצה ברגע הכי לא מתאים, קצת כמו חצ'קון מעצבן בבוקר הכלולות.
בנות, אנחנו פשוט לא שולטות בזה, הגיע הזמן להודות באמת המרה ולהפנים: אם הקנאה מוציאה לנו קמט, אז זה שנלך למלא אותו אצל ד"ר קליין לא יפתור את הסכסוך שמתחולל בפנים.
מה הפתרון? אנחנו צריכות לדבר על זה, כמה שיותר, ועם כמה שיותר אנשים. זו יכולה להיות הפקידה בבנק, מעצב השיער שלנו, או השכנה הגרושה שמזמינה אותנו לקפה.
לכן, לא מפתיע שבנות "מעושרות", לא מפסיקות לפטפט לרגע ולמקד את הכעס ב"היא, היא, היא" במקום לחשוב שאולי הבעיה טמונה אצלן וזה סימן מספיק טוב לקבוע תור אצל הפסיכולוג הקרוב.
ואולי הפתרון הפשוט הוא להתבגר, להבין שקנאה, רחמים עצמיים ואגו מנופח, הם אמנם מתכון נפלא למינוס נהדר בבנק, כי אין דרך טובה יותר להתגבר מאשר מסע קניות דקדנטי, אבל קניות הן מזון ניחומים רגעי מדי.
וכמו שאנחנו יכולות לומר לגבר הלא נכון, "תתקשר אליי כשתתבגר", אנחנו צריכות להתקשר לאני הפנימי שלנו ולהסביר לו שחברות אמת נמדדת ברגעים בו החברות שלנו נמצאות שם בשבילנו ואנחנו נמצאות שם בשבילן, ואין כמו תחושת "סיסטרהוד" אמיתית כדי להחזיר את החיים למסלולם הנכון.
והכי חשוב. אם החברות היא אמיתית, כנה, נטולת אינטרסים, משתפת ותומכת, כמו שחברות בין נשים צריכה להיות, היא תשרוד גם גבר סכסכן, עשיר ככל שיהיה, או שמלה במהדורה מוגבלת של המעצב "אזארו", שרק את קנית.
ושניקול ראידמן תתפוצץ מקנאה.





React to WordPress