הסרט ?אמא תגידי? אותו עשיתי לפני חמש שנים התחיל ממצוקה אמיתית מתמשכת ומעיקה ביחסים שלי עם אמי. המילה אמא הפכה להיות פצע. כל אזכור של יחסי אימהות-ילדות גרם לי לבכות. שנים של טיפול לא פתרו עבורי את הסבך הרגשי הזה. 
 
עוד באון לייף:
בסופו של דבר הבנתי שהכלים שעומדים לרשותי חזקים מכל טיפול פסיכולוגי. כשהמצלמה נדלקת נגמר הבולשיט. השאלות שנשאלות חייבות לקבל תשובה. אי אפשר לבלבל את המוח. זה מתועד.
 
מתוך הסרט "אמא תגידי", צילום: יח"צ
 
הסרט עשה פלאים למערכת היחסים שלי עם אמא שלי. לא, לא תרופת קסם, אלא יכולת לראות את שתינו בפרספקטיבה, בתוך פריים של קולנוע, לקבל מרחק אסתטי מהקונפליקט ודרכו להבין מה קורה. זאת הייתה חוויה עם קתרזיס מטלטל בסופה.
 
במהלך עבודתי על הסרט חליתי בסרטן. נגיעה ארוכה וקרה של מלאך המוות הזכירה לי כמה החיים קצרים. הנגיעה הזו הכריחה אותי לחשוב על סדרי עדיפויות בעולמי. באותה שנה החלטתי שאין לי ענין לצאת מהבית אלא לעשות סדר בחיי ולנסות להנחיל את מה שלמדתי במהלך עבודתי המקצועית ליוצרים בהווה או יוצרים בפוטנציה שיש להם ענין בעשיה דוקומנטרית. אנשים סקרנים שרוצים לגייס את הקולנוע הדוקומנטרי להבנה עמוקה של החיים שלהם ושל מה שקורה סביבם. 
 
הבנה עמוקה יותר של סביבתנו ועצמנו
נכנסתי לעניין בכל הכוח וחפרתי בספריות כדי למצוא סרטים אישיים שהם גם יצירות מופת וגם סרטי מסע של היוצר עם נפשו. מצאתי את? זה לא עסק של אף אחד? של אלן ברלינר שקיבל אוסקר דוקומנטרי ועוסק בסיפור חייו של אביו של הבימאי. סיפור שמכיל את כל ההיסטוריה המשפחתית יחד עם שאלות כמו מהי משפחה? מהי שייכות? מהי אהבת בן לאביו ? מצאתי את ?בדרך הביתה? של תומר הימן - סדרה משפחתית שמביאה את כל הפינות החשוכות והנסתרות של משפחת הבמאי. סדרה דרכה יכול כל בן משפחה להבין את מצוקותיו וקשייו בתוך המערכת המשפחתית. אחרי צפייה ביצירות נוספות רבות הגיעה ההכרה - מדובר בכלי טיפולי ממדרגה ראשונה. 
 
חשבתי שההכרה העמוקה בכוחו של הסרט הדוקומנטרי האישי הוא אירוע מרכזי בחיי ושאני מעוניינת להעביר אותו לאנשים נוספים, שיוכלו לעשות לביתם, לנפשם ולכישרונם הקולנועי. כך בדיוק נולדה הסדנה שלי. כדי להעניק את המרב לכל משתתף החלטתי להגביל את מספר המשתתפים  לעשרה בלבד. לעולם לא אשכח את הערב הראשון בו הגיעו אלי עשרת הנבחרים, חלקם בוגרי בתי ספר לקולנוע, חלקם רצו לעשות סרט ולא ידעו איך ולכולם בעירה פרטית שמבקשת לפרוץ החוצה. תקופת הסדנא שארכה כשלושה חודשים הביאה אותם להכרה מה עיקר ומה תפל, כיצד בונים סרט מחוויית חיים, איך מספרים סיפור אישי באופן שיהפוך למסמך רחב המתקשר עם צופים שאינם בני משפחה או חברים.
 
כולנו חיים בסרט דוקומנטרי לא מצולם
אחת הנשים שהשתתפו היא נועה שבתאי שהביאה איתה את סיפור חייה כבתו של הסופר יעקב שבתאי. זה סיפור על אב שנפטר כשהייתה בת 8 חודשים, אבא שלא הכירה, ושלא הכיר אותה. ילדה של אהבה ענקית בין גבר ואישה שלא נישאו מעולם ושהיא, נועה, הייתה לסוד המדובר ביותר בחייו. הסרט קרם עור וגידים בסדנה. חודשים של לבטים, חששות, ונחישות הובילו אותה בסופו של דבר לדוקאביב 2014, לתחרות הרשמית ולשידור בערוץ 8, ועוד היד נטויה.
 
הביאה איתה את סיפור חייה. נועה שבתאי ואורנה בן דור. צילום: שימי גת
 
כשם שעבורי היה ? אמא תגידי? שילוב של יצירה קולנועית ומסע נפשי פנימי כך עבור נועה היה הסרט ?אבא שלי יעקב שבתאי? מסע קולנועי ונפשי כאחד. הסדנא סיפקה לה חממה עם תנאים אופטימליים להפוך את הניצן, שלא נתן לה מנוח, לפרח יפהפה. לסרט חשוב ועמוק. שהינו גם קולנוע מורכב ומסוגנן וגם תרפיה משפחתית ואישית לפצע שאותו נשאה שנים.
 
בעידן שבו הכל מהיר ממהירות האור. כשאין יותר סבלנות לתהליכים ולתמורות מעודנות של הנפש. בעידן שבו טלוויזיה היא ריאליטי והקולנוע הובס לגמרי. בתקופה שלהיות עשיר ומפורסם זו משאת נפשם של בני הנוער, הקולנוע הדוקומנטרי האישי הוא המפלט של הנפש. הנפש האנושית לא השתנתה, היא פשוט נתונה במתקפת קפיטליזם אין סופית, והיא זקוקה לנחמה.
 
קולנוע דוקומנטרי אישי הוא ההמלצה שלי לתיקון הנפש. קולנוע שכזה מאפשר להתהלך בתוך גווני ביניים, לכבד תהליכים ולספר סיפור שהוא גם מרגש וגם נצחי. כי הרי לא משנה כמה זמן עבר או יעבור, סיפורי חיים שיש בהם אמת אנושית הם נצחיים.