קפה עם מעצב האופנה רונן חן

יעל גולדמן סיפרה לי שהיא בהריון לפני שההורים שלה ידעו.

עבדתי איתה לפני שנים, היא מהממת, אבל כמו כל דבר, צריך לחדש ונפרדו דרכינו. במשך הזמן, התחלתי לקבל פניות של לקוחות ששאלו אותי למה היא לא מדגמנת לי יותר, לקוחות מאוד הזדהו איתה, היא יפהפייה, היא אישה, לא ילדה, והחלטתי לשמוע בעצתן ופניתי אליה.

הצעתי לה לדגמן עבור קטלוג החורף שלנו והיא ביקשה לחשוב על זה ולחזור אלי. אחרי יומיים היא אמרה לי שהיא חייבת לספר לי שהיא בהריון, היא עוד לא סיפרה להורים שלה, היא רק בחודש שני, אבל שהצילומים המתוכננים יהיו כשהיא תהיה כבר בחודש רביעי, ושאני אקח את זה בחשבון.

היה לי ברור שעם הגנים שלה לא יראו עליה כלום בחודש רביעי, והיא באמת נראתה נהדר. היא בחורה מאוד קולית, ומנגד מאוד נשית. זה חיבור נהדר. אחרי שהיא ילדה ספרנו את השבועות כדי שנוכל לצלם אותה שוב, וכמו מקצוענית היא חזרה לעצמה אחרי 4 שבועות בלבד, ובקטלוג קיץ זה הרבה יותר קשה להסתיר את הגוף.

יעל גולדמן בקטלוג אביב קיץ 2012 של רונן חן. צלם: אלון שפרנסקי

גם יעל גולדמן וגלית גוטמן הן נשים אמיתיות.

שואלים אותי הרבה למה אני לא מצלם נשים גדולות לקטלוגים, בגלל שאני מעצב עד מידה 6. גם יעל גולדמן וגלית גוטמן הן נשים אמיתיות. אני לא מעצב רק למידות שלהן, הכל פשוט נראה יותר טוב על נשים שהן דוגמניות מקצועיות. אני רוצה לצלם נשים שיביאו את המוצר שלי במיטבו. מאותה סיבה אני לא אביא אישה בת 50 לדגמן, ולא הייתי בוחר בי, גבר לא רזה, כדוגמן במידה והייתי עושה ליין לגברים. זו האמת הפשוטה.

ההתלהמות סביב חוק הפוטושופ מוגזמת לדעתי.

אנשים הם מאוד פופוליסטים וישר פוסלים דברים. אני לא בעד רזון קיצוני ולא אוהב לראות קמפיינים עם ילדות אנורקטיות, אבל היום זה ממש בלתי אפשרי לעשות משהו בלי פוטושופ. לא משנה כמה מעולה הדוגמנית נראית, בתמונה היא תיראה טיפה פחות טוב, ואז צריך לרטש טיפה, להחליק קמט בבגד. זהו. אין דרך לעקוף את זה.

אני קונה לילדות שלי בגדים ב-H&M.

העובדה שיש תחרות כל הזמן גורמת לכולנו להיות מעודכנים, לא להירדם בשמירה. לחדש לחדש לחדש. ומצד שני, אני יכול להגיד בפה מלא שזה לא פגע לי במכירות. רוב רשתות האופנה האלו פונות לקהל צעיר שלא רוצה אופנה לשנה הבאה, הלקוחה שלי לא קונה בH&M או ב-forever 21. להפך, אני קונה לילדות שלי בH&M.

הבנות שלי בנות 3 ו-6, ואני תופר להן בגדים כל הזמן. הן חושבות שכל ההורים תופרים לילדים שלהם בגדים. הגדולה אוהבת לבוא איתי לעבודה, היא בוחרת בד ואני תופר לה שמלה ממנו. זה נורא חמוד אבל הן הלקוחות היחידות שאני מוכן לעצב להן. אני חושב על זה לפעמים, זה מפתה, אבל אני לא אעשה ליין לילדים.

אני לא קסטרו או פוקס.

אני מעצב עבור הלקוחות שלי ובגלל זה חשוב לי להיות איתן בקשר בפייסבוק או באירועי מכירות. חשוב לי שהן ידעו שיש מישהו עם טביעת אצבע ברורה מאחורי הבגדים וחשוב לי לשמוע את דעתן. לפעמים אני מזמין לקוחות להיפגש או עושה אירועים, אני מאוד משתדל להיות מעורב.

רונן חן מודד 

החלטתי לדלג על שבוע האופנה הישראלי.

אני מעצב בהתאם ללוחות הזמנים בחו"ל, והקדמתי את שבוע האופנה בשתי עונות, בזמן שהם הציגו את קיץ 2012, אני כבר עיצבתי לחורף 2012. זה פשוט לא היה הזמן הנכון ורציתי לדלג על שבוע האופנה הקודם ולהשתתף בבא, אבל אז הודיעו שדוחים אותו.

רק מישהו כמו מוטי רייף יכול להרים אירוע בקנה מידה כזה מבחינת קשרים והפקה. הלוואי והיו יותר אנשים שלוקחים תחת חסותם אירועים כאלה, הייתי שמח לראות פה תעשייה אמיתית. אנשים לא מבינים את הפוטנציאל שטמון בלהפוך את תעשיית האופנה המקומית למקום עלייה לרגל כמו צרפת וספרד. יש לנו את כל התשתיות אבל קשה להתניע.

ערוץ האופנה הישראלי כרגע קצת עלוב.

הצטלמתי לאיזושהי תכנית בערוץ, ואני לגמרי חושב שיש לזה מקום בארץ. בינתיים, זה קצת עלוב. כל התכניות מצולמות באולפן אחד קטן, כאילו אנשים לא ישימו לב שהכל נראה אותו דבר. צריך לתת קצת יותר קרדיט לצופים.

הגעתי לעיצוב ממש במקרה, זה לא היה כתוב על הקיר.

מעולם לא שיחקתי בשמלות של האחיות שלי, אמא שלי לא היתה תופרת או כל סיפור סינדרלה כזה או אחר שאנשים מספרים, זה היה ממש במקרה. לכל היותר מדדתי על האחיות שלי בגדים שעיצבתי.

תמיד אהבתי דברים קונסטרוקטיביים כמו פיסול, בניית תפאורות, דברים מתקפלים, כל מה שקושר לצורה וזרימה. כשסיימתי את הצבא נרשמתי והתקבלתי לשנקר, הכיוון שלי היה ארכיטקטורה, אבל אחרי שנה בשנקר החלטתי להמשיך בעיצוב, הכל נעשה לי יותר מובן – איך מתכננים, איך יוצרים, איך ניגשים לבד. ההיבט הכלכלי גם קסם לי, לא צריך משאבים גדולים מדי, הכל היה דינמי ובקצב טוב: מתכננים, יוצרים ומוכרים.

רונן חן מודד בדים

אני לא אוהב להיות אחד על אחד עם לקוחה.

אין לי ליין שמלות כלה או שמלות ערב, בתחילת דרכי עשיתי את זה אבל לא אהבתי את האינטראקציה עם הלקוחה, את זה שצריך לעצב יחד איתה, ואז היא מביאה את האמא, את האחות, יש לה מצבי רוח, זה לא בשבילי. אני מעדיף לעצב בסטודיו שלי, לעשות מוצר למדף, לא בהתאמה.

אין לי מוזה שאני מעצב עבורה, מעולם לא היתה. אני לא רואה בראש אישה אחת כשאני מעצב, זה מאוד מגוון. אני מעצב לנשים צעירות, מבוגרות, בעלות כל סוגי הגוף. אולי בגלל זה יש לי גם הצלחה גדולה בקרב נשים.

בארץ אין תרבות לבוש.

האופנה בישראל נמצאת בחזית אחת עם חו"ל, אנחנו לא מפגרים כמו פעם. סוג הלבוש פשוט שונה ממדינה אחת לאחרת, בישראל יותר דומים לאמריקאים מאשר לאנגלים. באירופה יש קוד לבוש: איך להתלבש לעבודה, לארוחת ערב או לסופ"ש בכפר, ובארץ הכל טוב להכל. הולכים לעבודה ואז לסרט או מסעדה עם אותו בגד. אין לנו תרבות לבוש.

הרבה מעצבים ישראלים ניסו לפרוץ בחו"ל ולא הצליחו.

אני מוכר המון בחו"ל, ביותר מ-400 חנויות בארה"ב. יש לי סוכנים שם וכל הזמן דברים שלי מוצגים. אני חושב שהסיבה שאני מצליח איפה שאחרים נכשלו היא כי יש לי סבלנות. הרבה מעצבים ישראלים ניסו ולא הצליחו כי לא היתה להם סבלנות או שנגמר להם האוויר באמצע. כדי לשווק את עצמך בחו"ל צריך להיות אדם סבלני מאוד, צריך לדעת לקבל ולשמוע "לא" שוב ושוב ולא לוותר עד שזה קורה. ברגע שהיה לי חזון, לא נתתי לשום דבר לבלבל אותי.

לעיתים קרובות מעצבים ישראלים מגייסים כספים, נוסעים לחו"ל, מציגים שם, מקבלים בקושי חצי הזמנה וחושבים שזה לא משתלם. גם אני התחלתי ככה, הזמינו ממני מעט, אבל כנראה שהיה לי גב כלכלי איתן יותר כי לא נכנעתי אחרי שתי עונות.

החלום שלי הוא לפתוח רשת חנויות בארה"ב תחת שמי.

יש לי רשת חנויות בישראל וחנות בלונדון, אבל הייתי רוצה רשת חנויות עם השם שלי, לא רק להציג בחנויות אחרות כמו NORDSTROM. אין מספיק שעות ביממה בשביל כל הדברים שאני עוד רוצה לעשות: הייתי רוצה להציג בשבועות האופנה בעולם, להציג בניו יורק, למצוא פרטנר בארה"ב שיעזור לי לשכפל את ההצלחה שיש לי בישראל.

רונן חן

גדעון אוברזון היה בי"ס מעולה.

בתחילת הדרך היו רק מעצבים יקרים שעיצבו בהזמנה או חברות מוזלות, לא היה אמצע, ואני תמיד חשבתי שיש מקום לבגדים של מעצבים, אסתטיים בקו נקי ולא יקר מדי.

מיד אחרי הלימודים קפצתי ישר למים העמוקים וניסיתי לשחות בלי מצופים. עבדתי בסטודיו של גדעון אוברזון עם בדים יקרים, עם לקוחות, באופנת הוט קוטור, אבל לא רציתי להמשיך לעסוק באופנה בהזמנה.

אחרי שנה שם עברתי לצד השני של העסק ועבדתי בחנות בסגנון של דרום העיר ויפו. אחרי שנתיים התחלתי לעשות בגדים לבד ומכרתי בבית. זה לא דרש ממון גדול בהתחלה והייתי עושה הכל: מעצב, גוזר, נותן לתופרת, מגהץ ומוכר. לאט התחלתי לגדול ויום אחד כבר היו לי עשרה פריטים, הייתי one man show ולא ראיתי בעיניים. יום אחד העזתי ופתחתי חנות ראשונה.

היום זה הרבה יותר קשה לפתוח חנות משלך, צריך הון ראשוני, שכר הדירה מאוד גבוה, הבדים מאוד יקרים, ובכלל, היום אין דבר כזה יותר "חנות". היום לכל קיוסק יש מיתוג וכל חנות הופכת להיות רשת. מעצב שיש לו חנות אחת בדיזנגוף מגלה שהוא צריך להעלות מחירים רק כדי להישאר בתחרות, ואז הוא מתחיל להשתמש בבדים יותר יקרים ונשאב לנישה של שמלות ערב, שהוא שוק מאוד ממודר.

שואלים אותי הרבה למה אני לא עושה ליין לגברים.

כנראה שזה לא מספיק "מדגדג" לי. אצלי זה תמיד מתחיל מחומר, אני מתרגש כל עונה מחדש מחומר הגלם, מהבדים והצבעים. איזה ריגוש יהיה לי לעצב בגדי גברים? זה עיצוב בתוך משבצת. אי אפשר לעשות שמלות ולהתפרע באמת.

אני מאוד אוהב את העיצובים של ששון קדם, יש משהו שבטי בבגדים שלו. אני גם אוהב את נעמה בצלאל ואת אניה פליט.

הייתי יושב לקפה עם סטיב ג'ובס.

יש משהו מדהים באופן בו הוא חזה דברים. היום כולנו מתייחסים לאייפון כמו משהו נורא בסיסי, אבל זה מטורף. הילדה שלי מנסה להעביר ערוצים בטלוויזיה כמו באייפון וזה מדהים אותי הרעיון של העברת דברים בתנועה. איך הוא הצליח לעשות את זה בצורה כל-כך מינימליסטית, נקייה, זה פנטסטי בעיניי. יש בו שילוב של רעיונות, עיצוב, טכנולוגיה, ועקשנות. היה לו חזון בכל מובן אפשרי.