קפה עם מיי פיינגולד

אני פליטת ריאליטי רק עבור מי שמזהה אותי מ"כוכב נולד".

אני חיה עם הטייטל הזה, אבל הוא ממש לא מרחף מעליי כל הזמן. ממש כמו שמבחינת אמא שלי אני הבת שלה ומבחינת אחותי אני אחותה. הטייטל שלי משתנה כל הזמן ואם מישהו מזהה אותי רק מהתוכנית "כוכב נולד", אז "פליטת ריאליטי" זה הטייטל שלי בשבילו, אבל בשביל מי שראה אותי משחקת ב"לילה לא שקט" בקאמרי, הטייטל שלי עבורו זה שחקנית.

לא ראיתי את העונות של כוכב נולד שהיו אחרינו.

ראיתי קצת את האודישנים של העונה השמינית, אבל האמת היא שעד לפני כמה חודשים לא היתה לי טלוויזיה בבית מספר לא מבוטל של שנים. אז כן, הייתי מתעדכנת באינטרנט, רואה במאקו, אבל לא הייתי יושבת ורואה תכניות מהתחלה עד הסוף .

אני אוהבת ריאליטי, תמיד אהבתי.

אין ספק שהאמריקאים עושים את זה יותר טוב מאיתנו, אבל אני מאוד אוהבת את הז'אנר. כל ראשון ושלישי אני מול האח הגדול, ויושבת בציפייה לראות מי ילך הביתה. אני לא אבטל תכניות בשביל זה, אבל מאוד מחכה לראות את ההדחה. אני מקוה ששרי, סליחה, פנונה תישאר, וגם מתה על תמיר. 

את פחד הקהל הצלחתי לנטרל רק בשנים האחרונות.

האפקט של הידיעה שאתה עומד עכשיו על במה, וכל העיניים במקום נשואות רק אלייך, זה משהו שאי אפשר באמת להתרגל אליו. התחלתי לשיר בגיל 4. הייתי "זמרת הבית" של הגן. קיבלתי ליומולדת 4 מיקרופון אלחוטי והופעתי בכל מקום שנתנו לי במה.

בסביבות גיל 18-19, כשהתחלתי לצרוך יותר זמן במה, והרגשתי יותר חופשיה, התחלתי להתרגל. כשנותנים יותר שואו, לומדים להרגיש על הבמה כמו בבית. בגלל זה מסגלים פרסונה בימתית, אתה לומד לשחק משחק, זה לא באמת אתה, זה לא שאני פורשת את האישיות שלי והחיים שלי מול הקהל, זה בידור טהור, אתה בא לבדר את הקהל.

אני לא מהאנשים האלה, שמוסיקה היא המהות שלהם.

לפני שאני עולה לבמה אני מתנערת, פיזית, מנערת את כל הגוף, מזכירה לעצמי להירגע, שזה רק מוסיקה, לא מהות החיים, וככה אני עולה לבמה. אני אוהבת מוסיקה ועושה מוסיקה מבחירה. אם אני אחליט שאני רוצה לעשות משהו אחר, אני אעסוק בו. אני לא רואה את עצמי כבנאדם שעושה רק דבר אחד. אני נהנית מזה כרגע, כמו מעוד הרבה דברים שאני עושה ויכולה להתעסק בהם.

אני מאמינה שאם לא הייתי עושה מוסיקה הייתי פותחת בר או בית קפה, משהו שקשור במזון ומשקאות ועסקים. מקום כמו "May's" נשמע לי טוב.

כשהופעתי ב"לילה לא שקט" קיבלתי ביקורות מצוינות והמחזמר קיבל ביקורות פושרות.

אי אפשר להימנע מלהרגיש מבורכת כשיש ביקורות טובות, אבל בסופו של יום זוהי רק דעה של אדם חיצוני, אחד. צריך לזכור גם כשיש ביקורות טובות וגם כשיש ביקורות רעות - זה לא באמת חקוק בסלע.

הביקורות לא פירגנו למחזמר עצמו, אבל בסופו של דבר הקהל הצביע ברגליים וראו את המחזמר יותר ממאה אלף איש.

אז נכון, כשנותנים מחמאה ומפרגנים אתה עוצר, אתה בשוק, גאה בעצמך, אבל אז ממשיכים הלאה. אני לא לוקחת דעה של אדם חיצוני אחד והופכת את מה שהוא חושב לתפיסה שלי על עצמי. זה מאוד נעים שמישהו חושב שאתה טוב, אבל לא צריך לתפוס תחת על זה.

גיליתי שיעל בר זוהר היא אחד האנשים הכי מדהימים.

היינו כמו קייטנה בקאמרי, מאוד מגובשים. נוצרו לי חברויות עד. יעלי, גיליתי שהיא אחד האנשים הכי יקרים מפז שרק יכולתי לדמיין, היא חברה מאוד טובה שלי. 

אחרי שהסינגל "מה נשתנה" יצא, החלטתי להתוודות - הבחורה שנאנסת בשיר, היא אני.

כתבתי את השיר כבר לפני כמה שנים טובות, עוד לפני הפריצה שלי. כשאתה כותב שיר באנונימיות, אתה לא חושב איך אנשים יגיבו אליו בהמשך, או שירצו לדעת למי המשורר התכוון. השיר נכנס לאלבום וכשהחלטנו לשחרר אותו כסינגל צצה התעניינות סביב הסיפור, והחדשות פנו אלי בשאלה על מי השיר נכתב.

במקור, אמרתי שכתבתי על חברה שלי והם רצו לראיין אותה, ובסופו של דבר עשיתי חשבון נפש עם עצמי, שבסופו החלטתי להתנקות ולפתוח את הסיפור שלי, ולעורר מודעות לנושא של אונס באמצעות סם האונס, דרך הכתבה.

ובאמת, הרגשתי באותה תקופה שהיתה תזוזה, קיבלתי מאות פניות מנשים ומגברים אחרי שהכתבה שודרה, אנשים שעברו התעללות, אונס, שחוו חוויה דומה לשלי, תחת השפעת הסם.

היה לי חשוב שידעו כמה הדבר הזה, הסם המזעזע הזה, נגיש, ועושים את זה כל הזמן במועדונים. זה משהו שצריך לדבר עליו כל הזמן, זה צריך להיות בתודעה כל הזמן, לא משהו טרנדי, צריך לפעול נגד זה כל הזמן.

אני משתדלת להיענות לכל פניה התנדבותית שפונים אלי.

אני משתדלת לפנות את הלו"ז ולעשות את זה. אני זמרת. זה המקצוע שלי, ודרך השירה שלי אני יכולה לתרום, בכך שאגיע לאירוע ואשיר והעמותה תקבל יותר חשיפה ויותר יח"צ.

למשל ביום שישי הקרוב אני מופיעה בתערוכה שנקראת "גיבורות" של אליסיה שחף, שצילמה דיוקנאות של נשים שעברו פגיעה מינית. זו הדרך שלי לעזור ולעשות טוב. מעבר לזה יש את ההתמודדות האישית היומיומית שלי. 

כבר בהריון נתפס לי פתאום שיש לי בת בבטן ואני צריכה ללמד אותה להגן על עצמה.

עלתה בי המחשבה שאני צריכה לתת לה את הכלים להיות הכי חזקה שיש, אבל זה לא בגלל מה שאני עברתי, לא בגלל החוויה שלי, אלא כבחורה, כל בחורה, שצריכה להילחם על המקום שלה, על הפרנסה שלה ועל השיוויון שלה. אני רוצה לתת לה את הכלים להתמודד ולא להיות פראיירית.

קראנו לה אמילי כי יש בזה 2 אותיות מהשם שלי ושתי אותיות מהשם של ליאור (נורדמן, בן הזוג – י.ב.כ). רצינו גם שם בינלאומי ושבכל זאת יצלצל ישראלי. ברגע שהיא נחה על השולחן ידענו שזה השם שלה.

הופעתי בגני התערוכה וכשירדתי מהבמה קיבלתי צירים.

עברתי תשעה חודשים של התמתנות. לא שתיתי אלכוהול והפסקתי עם הסיגריות, התנקיתי לגמרי. קראתי מה הולך לקרות ומה הולך לבוא ובשניה שהיא צצה החוצה, זה היה הכי ברור. אין לי מילים לכמה ברור זה היה. היא פשוט הצטרפה אלי, לזרימה של החיים שלי, הייתי מאוד מוכנה לילד. 

הלידה היתה מדהימה: הופעתי בגני התערוכה, מול 14 אלף איש, צרחתי ורקדתי ובעטתי כמו תמיד, ירדתי מהבמה, קיבלתי צירים ונסענו לבי"ח. היינו באדרנלין גבוה מאוד וכנראה זה מה שזירז לי את הצירים בשבועיים. היתה לי לידה כ"כ טובה וטבעית שכל אחת תתרגז עלי כשאני אספר לה. באמת שהתברכתי.

הייתי בלונדינית לכמה חודשים וחשבתי שבלונדיניות נהנות יותר.

אני משנה את צבע השיער שלי כל כמה חודשים, כל תקופה נמאס לי ממנו ואני משנה. עכשיו השיער שלי בצבע חום ואפילו עשיתי קארה. כשהייתי ג'ינג'ית אמרתי שג'ינג'יות נהנות יותר, כשהייתי ברונטית חשבתי שברונטיות נהנות יותר וכשהייתי בלונדינית חשבתי שבלונדיניות. בסופו של דבר, מיי פיינגולד נהנית יותר.

זה לא שהאישיות שלי באה לידי ביטוי דרך השיער, וכשאני בלונדינית אני הופכת להיות יותר בלונדינית. האישיות שלי מתפרצת דרך הפה. אנשים היו בשוק בהתחלה כשראו אותי בלונדינית אבל מהר מאוד שוכחים. כיף לי לשנות את עצמי.

אני מופיעה ביום חמישי בפסטיבל אישה כחלק מהרכב של 8 זמרות נפלאות.

אנחנו מופיעות ביום חמישי, אפרת גוש, דנה ברגר, יעל דקלבאום, דנה עדיני ועוד, מלוות בהרכב של תאטרון חולון, ושרות שירים של להקת קווין.

אני שרה סולו את Don't stop me now שהיה לי מאוד חשוב לשיר ועוד 2 דואטים. זה נעליים מאוד גדולות ומאתגרות להיכנס אליהן, הנעליים של פרדי מרקורי. השירים של קווין זה לא עניין פשוט, זה מאוד תאטרלי. הולך להיות ערב מאוד מיוחד.

האמת, אם לא הייתי מופיעה, הייתי הולכת לראות אותו בכל מקרה. בגיל 15-16 הייתי פנאטית של הלהקה, היום זה עבר לי, אבל זה לגמרי מחזיר אותי אחורה, למרד נעורים שלי. זה נחמד לסגור מעגל. 

הייתי יושבת לקפה עם מדונה.

וחצי שעה ממש לא היתה מספיקה לי עם מלכת הפופ הבלתי מעורערת, הייתי צריכה הרבה יותר זמן, אני רוצה לחפור לה. 

"נשים שרות קווין" |יום ה' | 23.2.12 | שעה: 21:00| במה 1 | תיאטרון חולון | מחיר כרטיס: 90-140 ?