במהלך הסרט כוכב נולד, העיבוד השלישי לקלאסיקה הקולנועית מ-1937, בראדלי קופר, הבמאי והשחקן המגלם את הגיבור ג'קסון מיין, חוזר מספר פעמים על המשפט "אין ספור זמרים מוכשרים בעולם, לבודדים יש מה לומר". מילים אלו, הנאמרות לאוזניה של אהובתו אלי, המגולמת על ידי ליידי גאגא, נוטעות בצופה את התחושה שהסרט נושא מסר על אותנטיות באמנות, על ביטוי עצמי. אמן אמיתי הוא זה שפצעיו מפלחים כחיצים את לבבות מעריציו.

אלי היא זמרת אנונימית עד לפגישתה הגורלית עם ג'קסון, כוכב רוק אלכוהוליסט הנערץ על ידי אלפי רבבות. הוא לוקח אותה תחת חסותו (וכמובן שהשניים גם מתאהבים), אך אלי אינה מפנימה את מסריו ומידרדרת אמנותית מדחי אל דחי. אמנם היא זוכה בגראמי ומטפסת לפסגת התעשייה, אך זה בזכות להיטים רדודים המלווים בפרפורמנס מביך ותלבושות מגוחכות. כשג'קסון מביע את מורת רוחו היא מאשימה אותו בקנאה. האשמות אלו נשמעות הגיוניות משום שהקריירה של המוזיקאי המוכשר הסובל מהרס עצמי, דועכת.

בשלב הזה התחלתי להתבלבל ולפקפק ביכולת של קופר, שזוהי עבודת בימוי ראשונה שלו, לנסח יצירה מגובשת. בתחילת הסרט, כשג'קסון מעניק לה את הזדמנות חייה, אלי כותבת שירים עם טקסטים יפהפיים. השניים מופיעים יחד בדואטים בסגנון קאנטרי בלוז מרגש. אך מרגע שמתלבש עליה רז, מפיק בריטי טרנדי, היא הופכת לגרסה מגוחכת של "ליידי גאגא" מהחיים האמתיים. האם הסרט לועג לפועלה של גאגא? לא יתכן. או שאולי השתחל לתסריט הרהור אישי, שלא הייתה נאמנה לעצמה בדרכה המוסיקלית?

להיטיה של גאגא האמנית, קיטשיים למדי ומסתכמים בדאנס פופי שטוח. לזכותה ייאמר שמעולם לא הסכימה לשחק את תפקיד הסקסית בלבד, כמו ביונסה למשל. מבחינת הפרפורמנס היא חוללה לא מעט שערוריות כדי לאתגר את קהלה ולמרוד במוסכמות. שמלת נתחי הבשר המפורסמת היא הדוגמה הבולטת לכך. בסרט התיעודי עליה, Five Foot Two מ-2017 (קיים לצפיה בנטפליקס) ניכר שהיא מוסיקאית מחוננת ורצינית הרוצה לשלוט ולא להיות בובה על חוטים. אבל כמה שליטה תיתכן לבחורה צעירה אחת בביזנס כל כך קשוח?

הבעיה המרכזית ב"כוכב נולד", היא שהאמנית אלי נראית שלמה למדי עם בחירותיו (הגרועות) של המפיק שלה עבורה, ולכן, המסר מתערפל. יחד עם זאת, הופעתה של ליידי גאגא כשחקנית וכפרפורמרית, מרהיבה. הרגע הגדול מכולם מופיע דווקא בתחילתו של הסרט, בפעם הראשונה שמבטו של ג'קסון מצטלב בשלה. היא מבצעת מחווה לאדית פיאף בבר של מופעי דראג וג'קסון, מפוצץ אלכוהול וכדורי הרגעה, לא בטוח מי כאן גבר ומי אישה. במהלך הופעתה היא מטפסת על הבר, נשכבת על המשטח הקשיח כאילו היה מיטה בבורדל, וברגע שמסובבת ראשה היא מגלה את עיניו הכחולות הטובות של ג'קסון תלויות מעליה.

ליידי גאגא. צילום: shutterstock

בתום ההופעה, הוא ניגש אל מאחורי הקלעים, ומתייחס לאיפור הדראג שלפניה. הוא מבקש לקלף את הגבה המודבקת ולחשוף את מראה האמתי. זוהי סצנה רומנטית להפליא החושפת במרומז את התמה של הסרט: אותנטיות לעומת מסכות (ואי אפשר לא להיזכר בהצהרותיה מהעת האחרונה של האמנית שסיימה עם המסכות, פשוטו כמשמעו). הקלוז אפ האקסטרימי על הגבה שלה, בעת קילופה, הוא חלק משפת צילום נהדרת, הכוללת שוטים סגורים מאוד, קלסטרופוביים, שחלקם ממש "צילומי מאקרו". המצלמה גם מוחזקת ביד. אלו מייצרים חספוס שאינו כפוי או מלאכותי, העושה שירות אדיר לסרט.

ההשוואה לעיבוד המוכר ל"כוכב נולד" מ-1976 בכיכובם של קריס קירסטופרסון וברברה סטרייסנד, בלתי נמנעת. שם הייתה השתלשלות טבעית יותר של אירועים וזרימה נכונה. בעיבוד הנוכחי יש מאמץ מיוזע להגדיל את האירועים, ייתכן שהדבר קשור בניסיון להעניק לסרט רלוונטיות תקופתית של תעשיית הפופ בימינו. אך אותו מאמץ מלווה בתחושה של הגזמה וחוסר אמינות. הסצנה בה ג'קסון משתין על עצמו כשאלי מקבלת את טקס האמי היא אחת הדוגמאות לכך. מי שאוהב סרטים מוזיקליים ייהנה בזכות הופעתה של ליידי גאגא, ובזכות הפסקול המצוין של הסרט. אבל כאמור, האמירה מבולבלת, וסיפור האהבה בין השניים, לב הסרט, שנפתח יפה, מדרדר לקלישאות וקסמו פג.