בשנים האחרונות אסתי זקהיים, היא כבר לא רק שחקנית, אלא גם "עורכת חתונות". היא מספרת כי זוגות רבים שבוחרים בשנים האחרונות לוותר לא רק על  על חופה שעורך רב אורתודוכסי או רפורמי, פונים אליה כדי שתנחה את טקס חתונתם.

 

"נכנסתי לעניין הטקסים לפני עשר שנים בערך", מספרת זקהיים,"אחרי שזוג חברים שהתחתן בקפריסין, ביקש ממני לערוך להם טקס במסיבה שעשו בארץ. הכנתי את הטקס עם עוד חברה, אבל היא קיבלה רגליים קרות ברגע האחרון, ואני הנחיתי את הטקס לבד.

"חבר שהיה בחתונה הזאת ביקש ממני שאערוך גם את הטקס בחתונה שלו, וככה זה התחיל להתגלגל. בהתחלה פנו אלי בעיקר זוגות מהמעגל הראשון והשני של החברים שלי, ולאט לאט זה הגיע גם לאנשים שאני לא מכירה, ששמעו או היו בחתונה והתרשמו".

 

היא מסבירה: "אני נורא אוהבת לעשות את הטקסים האלה, ומאוד מתרגשת לפני כל ארוע. אני משתדלת לא לעשות יותר מדי טקסים כדי לא להתמסחר ואני לא עושה יותר משתי חתונות בחודש. אני נענית בעיקר לזוגות שיש לי איזו כימיה איתם בטלפון. לפעמים נדמה לי שמזמינים אותי בשביל הקטע, או רוצים שאני אצחיק, וזה לא מתאים לי. אני מתייחסת לעיניין מאוד ברצינות כטקס שבא להצהיר קבל עם ועדה על הזוגיות והאהבה".

"הזוגות רוצים להיות שותפים בתהליך"

לדבריה, היא משתדלת שהזוגות יהיו מאוד שותפים בתהליך, אבל זה תלוי בהם. "יש מקרים שבהם אחד מבני הזוג אומר לי שיש לו פחד במה ואין סיכוי שהוא ידבר. יש אנשים שרק  תנו להם את הבמה והם נואמים. אבל בכל מקרה, חשוב לי לבנות את הטקס בשיתוף עם בני הזוג. הטקס הוא שלהם. אנחנו נפגשים לשעה וחצי של היכרות, כדי שהטקס יהיה אישי".

 

 היא מספרת, כי יש זוגות שמכניסים בכתובה למשל, משפטים אישיים כמו "הלוואי שנמשיך לישון כפיות", או "שנמשיך לרכוב על האופנוע לטיולים". בשבירת הכוס מזכירים פעמים רבות בן משפחה שנפטר וחסר בחופה. בני בזוג מברכים אחד את השני, ובני המשפחה מברכים, וזה מאוד נוגע. "הרבה פעמים אני בעצמי מתחילה לבכות. כל פעם אני מתרגשת מחדש וכל פעם היא כמו הפעם הראשונה".

"הטקס אורך כעשרים דקות בערך וזה תלוי גם בברכות של בני המשפחה. אני מבקשת לא להאריך, והיתה באמת פעם אחת שהחתן חשש מהברכה של אמא שלו, ובאמת היה צריך ממש לדחוף אותה מהבמה. אחרי הטקס אני בדרך כלל נשארת קצת.

 

"נוצר קשר עם הזוגות ויש איזו אינטימיות. אני רואה זכות גדולה בכך שנותנים לי להיות שותפה בארוע כזה חשוב בקשר שלהם. זו מתנה להיות נוכחת ביום הכי מאושר של הזוגיות שלהם, ביום של אופטימיות, ביום נקי ממחשבות זדון ורוע. בהמשך לפעמים נשאר קשר. מתכתבים במייל ושולחים לי תמונות של הילדים.

 

מנהלים את החופה לבד

אבל יש גם זוגות רבים שרוצים לוותר גם על עורכי טקסים החילוניים או ידוענים שמציעים שירותי הנחיה כמו זקהיים ומעדיפים לנהל טקס חופה שכולו פרי יצירתם.

 

חלקם מסתפקים בנאום קצר וקליל של החתן והכלה בתחילת המסיבה, אחרים בוחרים ליצור טקס מושקע, ונותנים את הכבוד להנחות אותו לחבר קרוב או בן משפחה. יש זוגות שיוצרים טקסים רוחניים ברוח הניו אייג', ויש זוגות שחשוב להם לשמור על מוטיבים מהיהדות.

לדברי עו"ד סמדר דקל נעים, מנכ"לית הוויה (מרכז טקסי חיים ישראלי), רבים מהזוגות שמחליטים לערוך טקסי חתונה לבד מגיעים לפני כן ל"סמינרי כלולות" שמתקיימים במרכז.

 

"חתונות מסוג זה נקראות חתונות ריבוניות", היא מסבירה, "אלה חתונות שבהן הכלה והחתן הם הריבונים, ולא הרב. הם לומדים על הסמלים ועל המשמעות של הטקס המסורתי היהודי, ומתוך כך בונים טקס שמדבר אליהם. הם משתמשים בברכות ובקטעי פרוזה ושירה שקרובים ללבם, וכותבים כתובה חילונית שרלוונטית להם".

 

בארץ מוכרות באופן רשמי רק חופות שמתנהלות על ידי רב אורתודוקסי, ורבים מהזוגות הללו בוחרים להינשא בחו"ל בנישואים אזרחיים לפני או אחרי החופה העצמאית שהם יוצרים.

"טקס שמבוסס על החופה המסורתית"

איילת לויסון ונועם גילת מתל אביב, היו שלמים עם כל מילה שנאמרה בטקס החופה שלהם, לפני כחצי שנה. במשך שבועות הם תיכננו את הטקס, ובנו אותו כך שיהיה משמעותי בשבילם.

 

אצל לויסון, בת 28,  וגילת, בן 29, שניהם מורים, הרעיון החל להתבשל לפני כשנה וחצי, בעקבות חתונה של זוג חברים, שעיצבו את החתונה הרפורמית שלהם בעצמם. שבע הברכות הוקראו בטקס על ידי שבעה חברים, שכל אחד מהם התבקש לכתוב על ערך מסוים שחשוב לבני הזוג, כמו חברות, הבנה ויושר.

 

"הגענו למסקנה שזה מה שמתאים גם לנו", מספר גילת, "בעיקר אחרי שביקרנו ברבנות וישבנו אצל הרבנית לייעוץ. היה לנו ברור שזה לא בא בחשבון מבחינתנו, דווקא מכיוון ששנינו קרובים ליהדות ועוסקים ביהדות.

 

"החלטנו לבנות טקס שמבוסס על טקס החופה המסורתית, ולצקת לתוכו תכנים וסגנון מתקדמים שמתאימים לנו. ביקשתי מעזי רחים, ראש המסלול ליזמות חינוכית של המכון לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, שבו אני לומד, להנחות את הטקס, והוא הסכים. הוא אדם שאנחנו מעריכים, וידענו שנוכל לבנות יחד טקס שיתאים לנו".  

 

החופה נערכה בצהריים במושב עין ורד, בחצר בית סביה של לויסון. בני הזוג הובלו אל החופה בליווי חברים שרקדו ושרו, חברים ובני משפחה בירכו שבע ברכות, הוקראו טקסטים שנבחרו בקפידה, בני הזוג נתנו טבעות האחד לשני, הקריאו כתובה שניסחו לבד, ושברו שתי כוסות.

 

"הטקס היה מאוד חי ומלא הומור", מספרת לויסון, "הקהל היה מאוד מחובר ושותף, ולא רק עמד וחיכה שהחופה תיגמר כבר, כמו שקורה לפעמים. אנחנו לא ידענו מראש את תוכן הברכות שיברכו אותנו, והגבנו להן. זה היה מאוד משעשע. היה אירוע עם משמעות. גם המשפחות, שהתנגדו לרעיון בהתחלה, היו מרוצות עד מאוד".

 

בני הזוג הסתפקו בטקס הזה, ולא נישאו גם בנישואים אזרחיים בחו"ל, כמחאה על כך שהאופציה היחידה בישראל היא להתחתן ברבנות.

רוצים להישאר במעמד "ידועים בציבור"

גם יעל יחיאלי ותומר פרסיקו, שיערכו ב-14 בינואר טקס חופה דומה בירושלים, לא מתכוונים להוסיף עליו נישואים אזרחיים, אלא להסתפק במעמד של ידועים בציבור.

 

יחיאלי, בת 33, מנחת קבוצות ומלמדת בבתי מדרש פלורליסטיים, ופרסיקו, בן 36, מורה לתנ"ך ודוקטורנט בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב, מסרו את משימת הנחיית החופה לאחיה של יחיאלי. "הוא דמות עם שאר רוח, שיש לה משמעות עבורנו. אשתו היא גם זאת שהכירה בינינו", אומרת יחיאלי.  

 

לשניים היה ברור שהם לא רוצים להינשא ברבנות, "זה מוסד לא מכובד בעינינו", הם אומרים, "ואם אנחנו נרשמים ברבנות, אנחנו מחזקים אותו".

 

לבני הזוג, שעוסקים בהוראת היהדות, חשוב החיבור למסורת היהודית, ולכן יצרו טקס קרוב ככל האפשר לטקס המסורתי, אך גם גברים וגם נשים יאמרו את שבע הברכות, שני בני הזוג ידברו במהלך הטקס ושניהם ייתנו טבעות, ובנוסף לכתובה המסורתית, יצרו השניים כתב התחייבות הדדי.

 

"אנחנו רוצים שהטקס יהיה בעל משמעות עבורנו, ולכן שינינו אותו כך שיתאים לנו", אומר פרסיקו. האירוע כולו תואם לרעיונות ולתפישות של בני הזוג, ולכן הארוחה תהיה צמחונית, לפני הטקס יוזמנו האורחים לישיבת מדיטציה ויפסאנה, ומאחר שהחתונה מסתיימת לקראת כניסת השבת, אחרי הטקס תיערך קבלת שבת.