בטוניס ובמצרים וגם בירדן מוביל את המחאה דור צעיר שנתון בשני משברים: משבר כלכלי, שבמרכזו עומדת העובדה שמדובר בצעירים בני מעמדות סוציו אקונומיים שונים, משכילים בוגרי אוניברסיטאות שקיוו וציפו למצוא לעצמן מקום עבודה ופרנסה שהולמת את כישוריהם ומיומנויותיהם, אך הסתבר שהמדינות מסוגלות להעניק להם תואר בוגר אוני' אבל לא לשלב אותם בשוק העבודה.

 

ברגע שהגברים הצעירים הללו אינם משולבים בעבודה נולד משבר אקוטי יותר – משבר הנישואין. מכיוון שמדובר בחברות מסורתיות ובכולן גבר חייב לשלם מוהר גבוה לפני הנישואין ולדאוג לרעייתו למחייה ברווחה, אדם מובטל,משכיל ככל שיהיה, שעובד כדי לקיים את עצמו במלצרות או כנהג מונית לא יכול לעשות זאת – וכתוצאה מכך נאלץ לדחות את הנישואין.

 

אלא שבעוד שבעולם המערבי מי שנאלץ לדחות נישואין יכול לממש את האהבה – הן במגורים משותפים והן מבחינה סקסואלית - בחברות האלה אין אפשרות כזו, ואז נוצרת רווקות מאוחרת. אצל גבר אין בעיה, אולם אישה שנמצאת במצב הזה מתויגת כ"אניס" – רווקה זקנה, שמופעל עליה "מנגנון רכילות" שעוקב אחר צניעותה ואחר יחסיה עם המין השני ומתקיים במרחב החמאם או הקמפוס. בערבית זה נקרא "כלאם אנס" – מה שאנשים אומרים: מספיק שאנשים מרכלים על אישה צעירה כדי להפעיל עליה סנקציה – מנידוי, חרם ועד רצח על רקע חילול כבוד המשפחה.

מתחתנים לשבוע, או אפילו לחצי שעה

התוצאה בחברה הערבית המתמערבת היא מעין המצאה שהיא כמו אופטלגין לחולה סרטן – נישואין זמניים. אפשר להתחתן לחודש או שעה או חודשיים, וכך בן זוג רשאי לקיים יחסי מין. עם זאת, הגבר לא חייב לשמור על זכויות האישה ואם בת הזוג הרתה לו הוא יכול להתכחש לאבהות. הסיכויים של האישה להתחתן קלושים לאחר שקיימה יחסי מין – ולעתים מאוד רחוקות הנישואים האלה הופכים להיות נישואי אהבה – היא הופכת לפסולת חיתון.

 

הצעירים יוצאים לרחובות בעולם הערבי כי הם אינם יכולים להשלים עם המצב הזה – הנשים כבר לא פסיביות אלא רוצות לבצע את השינוי ומעורבות הרבה יותר. 

 

הנשים במצרים, למשל, פעילות מאוד בהפגנות ומתעמתות עם השלטון, מניפות שלטים ומתראיינות. די היה לאישה להגיע לקמפוס ולהבין שאינה יכולה לנהל חיים נורמליים, כלומר שהיא לא יכולה למצוא חתן שם בשל המגבלות החברתיות והמשפחתיות, להניע אותה לפעולה: הצעירות כותבות בלוגים והיצירה הפופולארית ביותר כיום במצרים החלה כבלוג של ראללה עבדל אל, רוקחת בת 32 שכתבה בשם "מתה להינשא" והפנתה אצבע מאשימה כלפי הממסד הפטריארכלי שגוזר עליה לא להתאהב.

 

למעשה, מאז ומעולם נשים היו מעורבות במהפכות במזרח התיכון. בתחילה היה מדובר בנשות אליטה ומבתים פוליטיים, אבל לאט לאט חלחלה התודעה ליותר ויותר שכבות ולמעשה כיום מדובר בכמיהה לנורמליות. מ-2008 הצעירים במצרים צועקים ומוחים על כך, אך הנשיא מובארק טאטא את המחאה מתחת לשטיח והפך את סדר היום הלאומי כך שנושאים חברתיים וכלכליים ירדו בחשיבותם, ולכן הצעירים שם חיים כשמעט מאוד אנשים נהנים ממרבית המשאבים של המדינה ומרכזים הון שנמנע מהציבור.

 

 

אסמה אסד (צילום: יח"צ)

 

אסמה אסד כמודל לחיקוי

דווקא בנושא החופש המגדרי לנשים, המשטרים המוסלמיים מוכנים לשחרר יותר חבל. מאוד מקובל היום להעניק זכויות לנשים, בעיקר בעקבות הדו"ח של האו"ם שקבע שזה אחד מהמאפיינים של חברות נחשלות. בכדי להיחלץ מהתדמית הזו השליטים מוכנים להעניק זכויות לנשים ולכן במדינות כמו מצרים ירדן או לבנון – ואפילו בסוריה – אנו רואים שינויים משמעותיים. מספיק לראות את הגברת אסמה אסד כמודל לחיקוי לנשים סוריות כדי להבין את השינויים ששליטים מוכנים לעשות כדי להגדיר את עצמם כמתקדמים ומובארק מוכן ללכת עם הנושא הזה הרבה יותר רחוק.

 

אינני בטוחה שהרפורמות האלו ייטיבו עוד יותר עם הנשים, אבל אם הן תשגנה את היעדים הכלכליים והפוליטיים הן ישיגו יעדים מגדריים בשלב השני אם לא הראשון.

תגיות