הבוקר פתחתי את העיתון בידיעה עצובה לפיה יצחק קלפטר איבד את ההכרה והוא מאושפז במצב קשה בבי"ח.

השם של קלפטר מבחינתי תמיד יזכיר לי את כוורת (כן, אני יודעת שהוא היה קודם בצ'רצ'ילים) וכוורת תמיד מעלה בי חיוך. חיוך על השנים שליוו את בגרותי, חיוך על חברי הלהקה המקסימים, חיוך  על ההופעה ההיא בפארק, חיוך על הזכרונות  ובעיקר חיוך על השירים המקסימים.

 

אחד השירים היותר חמודים של "כוורת" אותו הלחין קלפטר יחד עם דני סנדרסון מתחיל במילים: "קיבלתי עונש קצת מוגזם שפטו אותי למוות..." , ובמפתיע או שלא במפתיע השבוע יצא לי לחשוב על המשפט הזה הרבה עם עצמי  אבל בצורה קצת שונה.

 

אני מתכוונת לא לעונשים שאחרים נותנים לנו, אלא, לעונשים שאנחנו נותנים לעצמנו. על טעויות שאנו עושים וגזר הדין שאנו מעניקים לעצמנו שלא אחת דינו: מוות.

וחשבתי על זה. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? אין לנו מספיק צרות בחיים?

 

השבוע נפגשתי עם חברה שלי לכוס קפה ובתשובה לשאלה הסטנדרטית: "מה העניינים" היא ענתה  לי :"אם הייתי הבוס שלי הייתי מפטרת את עצמי".

מסתבר שחברתי היקרה עשתה השבוע פאדיחה בעבודה. כן, פאדיחה. בעקבות טעות שלה החברה בה היא עובדת הפסידה תיק מסויים (לא גדול במיוחד אבל בכ"ז תיק). עכשיו, כדי שתבינו, מדובר בעובדת המצטיינת של החברה ב-4 שנים האחרונות ובבחורה הכי אחראית שאני באופן אישי מכירה. וכן, היא טעתה.

 

אז נכון כולנו טועים לפעמים השאלה היא מה אנחנו עושים עם הטעות. החברה שלי שקעה בכזאת מרה שחורה שמזמן לא ראיתי אותה במצב הזה. היא לא הפסיקה להגיד איזה סתומה היא וכמה היא עובדת גרועה ומי בכלל מעסיק אותה ומגיע לה שלא ישלמו לה משכורת של 2 חודשים וכו' וכו' כך במשך שבוע ימים!!!

"מה זה נותן לך העינוי העצמי הזה"? שאלתי אותה.

מה ז"א? ענתה.

" א. אני מתענה כי זה המעט שמגיע לי. ב. ככה אני משלמת על מה שעשיתי. ג. ככה אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי ומבטיחה לעצמי שזה בטוח לא יקרה שוב".

"ואם לא היית מענישה את עצמך כ"כ חזק אלא מוותרת לעצמך ואומרת נכון עשיתי טעות אבל אני עובדת מצטיינת ואין בזה בכדי להעיד כהוא זה על היותי עובדת מצטיינת מה היה קורה?"

"אז לא הייתי לומדת את הלקח". ענתה.

"את בטוחה" ?שאלתי. "את בטוחה שרק ע"י סטירות חזקות שאנחנו מביאים לעצמנו והורדת עצמנו שאולה למשך שבוע אנחנו לומדים את הלקח"? "כן". ענתה. "זה נקרא לקחת אחריות על הטעות שלנו".

 

"אז בואי תני לי להראות לך את הסיטואציה מזוית שונה לחלוטין" עניתי:

"לקחת אחריות על הטעות שלך היתה להתבאס מהטעות לזמן קצר (אין מזה מנוס) אבל אז לשבת עם עצמך ולהבין איך זה קרה ומה את יכולה לעשות בכדי שזה לא יקרה שוב ולאחר שהפקת את הלקחים מהטעות, לחזור ולהיות עובדת מצטיינת כפי שאת! זה  לקחת אחריות! מה שאת עשית חביבתי זה בדיוק ההפך. כל ההלקאה העצמית הזאת היא אך מסווה של לקיחת אחריות בעוד בפועל כל עוד את בשלב ההלקאה העצמית את לא פנויה להסיק מסקנות ולהשתפר. רק לאחר שתהיה בוגרת ואחראית מספיק שלא להלקות את עצמך אלא להתיישב עם עצמך ולהסיק את המסקנות מהטעות רק אז תיקחי, למעשה, אחריות על הטעות.

באחת פניה של חברתי השתנו. אתם מכירים את זה שאסימון נופל? ככה היא נראתה. אז את אומרת שכל העינוי העצמי הזה הוא לחינם ללא תועלת? "לגמרי" עניתי. "אלא אם כן את נהנית מזה...".

בהמשך הערב כבר עברנו לשלב הסקת המסקנות והדרכים בהן יכולה חברתי לדאוג שטעות מסוג זה לא תחזור על עצמה ומצב רוחה של חברתי השתפר פלאים.

והנה מספר ימים לאחר הסיפור הזה מופיעה אותה ידיעה בעיתון שמחזירה אותי לכוורת שמחזירה אותי למשפט בשיר "יו יה" ואני אומרת לי ולכם- בואו לא נשפוט את עצמנו כ"כ מוגזם. יש מספיק אחרים שישמחו לעשות את העבודה השחורה בשבילנו.  

מאחלת מכל הלב רפואה שלמה לגדול הגיטריסטים.

 

עדי המאירי,

מאמנת אישית בגישת הפסיכולוגיה החיובית

 

adihameiri.com