חיי בתאילנד – וחלומי סיפר לי כך…
ומוזר שדווקא הלילה, בין חמישי לשישי, ולא באף אחד מאחד-עשר הלילות האחרונים, מאז שהוא נעלם, חלמתי על קאו.
אקדים ואומר שבדרך כלל אני לא זוכרת חלומות. הרי כל אחד חולם עשרות חלומות בכל לילה, ולפעמים במשך חודשים שאנחנו לא זוכרים אפילו חלום אחד.
אבל את החלום מהלילה, אני זוכרת. והוא היה על קאו. זה בטוח.
וחלומי סיפר לי כך....
קאו חזר הביתה. לבן אך לא חייכן.
אני רוצה לרוץ אליו ולחבק ולנשק. הלב שלי מלא בשימחה ואני צועקת לריד שקאו חזר.
אבל משהו עוצר אותי, ואני לא מסוגלת לגעת בו.
אני זוכרת את התחושה ההפוכה שבין השמחה שבלב, לבין הפחד להתקרב.
ואני פוחדת להתקרב, כי אני מזהה בעיניים שלו שמשהו לא בסדר.
העיניים קצת לבנות, קצת צהובות. כמו מראות לי שיש לו בעיה.
העיניים גם לא מחייכות. מוטרדות.
אני מרגישה שקאו מתעסק עם עצמו, במשהו שמטריד אותו פיזית.
הרבה יותר מתעסק במחשבות, מאשר מתעסק בשמחה לחזור הביתה.
זה לא שהוא לא שמח. הוא שמח. אבל מוטרד.
ואז אני רואה שיש לו פצע גדול עם דם.
שניים ? אבל אחד גדול יותר, ואותו אני זוכרת יותר.
מעל לרגל האחורית. בין הרגל לאזור הבטן.
גם שאר הכלבים נזהרים וחוששים מלהתקרב.
וקאו...קאו עסוק בללקק, ולבדוק. ומדי פעם מרים אלי מבט, צהבהב משהו, מוטרד, לא מחייך כתמיד. ואחרי שנייה, ממשיך בשלו.
זהו. זה כל החלום.
לא ארוך, אבל עובדה שכנראה התעוררתי ממנו ? כי הנה, אני זוכרת אותו.
והחלום השאיר אותי בחוסר מנוחה, כי הנה, קאו חזר הביתה, אבל כמו קאו אחר.
ובבוקר, רציתי לספר לריד שחלמתי על קאו. אבל שכחתי מזה, ושנינו היינו עסוקים בכל מיני דברים.
אני התעסקתי בנקיונות של הבית, וריד בנקיונות של בריכת הדגים.
ואחר כך נפרדתי מאורחים תאילנדים, ותוך כדי ראיתי בזוית העין שריד מדבר עם השכן. ואחר כך עברו עוד זוג שכנים מערביים. ודיברנו גם איתם קצת. ואז....אז נזכרתי.
קראתי לריד מהר, והספקתי רק להגיד "ריד, הלילה חלמתי על קאו", כשריד קטע אותי ואמר "קאו כבר מת, השכן מצא אותו בשדות".
רגע, אני לא מבינה. מתי סיפרו לך? מי סיפר?
ריד עונה שממש לא מזמן, השכן בא, ואמר לו שהוא ראה את קאו, בשדות האורז שמול הבית, ושיש ריח מאוד מאוד גדול.
השכן הזה מטפל בפרות. הפרות שלו נמצאות בשדות שמול הבית, ועכשיו גם קאו נמצא שם, בין הפרות, בין השדות, מסריח.
ואני רוצה לוודא שזה באמת קאו. ?הוא בטוח שזה קאו?". התשובה "כן, הוא היה הרבה פעמים בבית והוא מכיר את הכלבים". "והוא אמר לך ממה הוא מת?" "הרעלה". אבל אחרי החלום שלי, אני כבר לא כל כך בטוחה. אמנם זה סתם חלום, אבל הייתי שמחה לו יכולתי לבדוק. לראות אם יש לו פצע עם דם. אבל אני לא יכולה. הלב שלי חלש. לא רוצה לראות את קאו כפגר עם ריח לא נעים. תישאר המציאות, ויישאר החלום. אבל עכשיו אני מבינה שיש קשר בין המציאות ובין החלומות...
ועכשיו העניין הבא, זה שהכי מפריע לי "ואתה הולך להביא אותו הביתה?? וריד עונה שלא. כבר אי אפשר. עברו הרבה ימים ואי אפשר להביא אותו עכשיו.
וזה הכי מעציב. כי הייתי מעדיפה שהוא יהיה פה איתנו, וירגיש בבית. לתמיד. אבל לבד אני בטח לא יכולה להביא אותו, וריד רגיש אפילו ממני. מקיא ישר.
אז קאו שלנו. זה סופך. לפחות חוסר הוודאות נעלם. לחזור הביתה כבר לא תחזור.
ושם למעלה, או איפה שאתה נמצא, בבקשה תשמור על האחים השובבים שלך.
אתה יודע שהם פראי כלב, בלתי ניתנים לשליטה. תבדוק שהם לא מתקרבים לזרים, ושלא תיתן להם לאכול בחוץ אף פעם, גם אם זה נראה אוכל ממש טעים.
ובבקשה תמשיך לחייך, ולפלות לאמהות חדשות פרעושים דמיוניים, בשמחת אין קץ, ובשיניים מדגדגות.
אני מודה לך על כל הנקיונות שניקית אותי, ועל כל החיוכים שהענקת לי, ועל שהיית כלב נפלא, מאושר ובעיקר לבן.
אוהבת ומתגעגעת.





React to WordPress