משפחה ,משחקי כוח,כבוד,ואגומניה.

<אמא ואבא שלי ז"ל בביקור במחנה שמונים באחת השבתות שעשיתי טירונות >

מכירים את המושגים האלו מקרוב?

נפגשתם בהם מול משפחתכם?סבלתם מהם?

יש לי תחושה שאין משפחה שהמושגים האלו פסחו עליה,ואם יש מכם שלא מכירים קחו אוויר ואיזרו כוחות,בואו ואספר לכם קצת על המושגים האלו בחיי...

מאז שאני זוכרת את עצמי מבינה מהם משחקי כבוד או אגו הם חיו ופעמו סביבי או יותר נכון סביב משפחתי.

אז בואו נעשה קצת הכרות עם המשפחה שלי או יותר נכון השורשים-

אמא שלי נולדה להורים עם מנטליות אשכנזית,הם עלו מרומניה ממש אחרי השואה,לשניהם היו המון משקעים קשים,שניהם סבלו כל אחד בדרכו,סבתא שלי סופי שמה היה זיכרונה לברכה כמעט נספתה בשואה הייתה ממש מול כיתת יורים שנבחרה ע"י גרמני בשל יופיה לחיות,ואחרי זה עברה שבעת מדורי גיהנום ע"י אותו גרמני,סבא שלי אהרון שמו היה זיכרונו לברכההיה כמעט לפני כניסה לתאי גזים שלקחו אותו משם לכל מיני עבודות פרך ולכן חייו ניצלו.אך שניהם ניצלו נשארו בחיים עם פצעים עמוקים שליוו אותם כל חייהם,עד היום ברשותי קלטת בה העתק של יד ושם שבה חושפת סבתי עליה השלום את שעברו אולי יום אחד אעלה את זה גם לבלוג,סיפור חיים של שואה מצמרר.

לעומתם הסיפור של הסבתא והסבא השניים שלי הוריו של אבי,שניהם צברים,נולדו בארץ,אמנם המוצא של סבתא שלי אלגרה שזה בספרדית והתרגום לעברית שמחה הייתה בת להורים ממוצא מיצרי,וסבא מוסא היה מעורב חצי ספרדי וחצי מרוקאי,ממש מעורב ירושלמי.זכור לי כילדה שאצל סבתא אלגרה וסבא מוסא היה התנהגות מרוסנת,שם אי אפשר היה ממש להתפרע או באמת להגיד את אשר על הלב כמו אצל הסבא והסבתא השניים.מה שכן כל הסיפורים של ישראל של פעם מהשיחות של עם סבתי עליה השלום היו תמיד מרתקות,בדרכה שלה היא זו שהטביעה בי המון אהבת מולדת ואחריה כמובן אבא שלי.

<סבתא אלגרה ואני מחופשת לכלה באחד מימי הפורים בתמונה אני בת 10>

תקופות החגים כמו פסח,ראש השנה,הם התקופות הקשות עבורי לפחות בזיכרונות,ולא כי הן לא זיכרונות טובות אלה ההפך,אני מלאת געגועים תקופה הקסומה ההיא,שהיינו ילדים סבתא אלגרה הייתה מזמינה לביתה בחגים את כל ילדיה על נשותיהן ועלינו הנכדים,היא וסבא מוסא היו עורכים שולחן ארוך מהקצה של הסלון עד הקצה של פינת האוכל,ערוך במפה לבנה עם הסטייל המדהים שהיא הייתה עורכת כל שנה על השולחן.היינו יושבים מעורבבים כאלה סבא בקצה אחד של השולחן סביבו בניו,הנשים בצד השני של השולחן והנכדים תמיד במרכז השולחן הארוך.

קריאת האגדה או בראש השנה הברכות הייתה סוג של ארקציה,היה כייף,היינו יושבים ושרים אחרי כל ארוחת חג דשנה וממלאת בעודם שמחים ומאושרים מאותם רגעים נדירים בכל שנה את השיר ?

צור משלו אכלנו

כדבר אדני.

הזן את עולמנו,

ויינו שתינו.

על כן נודה לשמו,

אין קדוש כאדני.

ותמיד בין לבין הארוחות זוכרת אותי ואת בני הדודים שלי יושבים או בחוץ ממש במרכז הקטן מול החלון של פינת האוכל בבית של סבא וסבתא שההורים מדי פעם היו יודעים שהכל בסדר איתנו, ישובים שם מדברים,צוחקים,משתפים את שעבר או עובר עליינו...

אלו הרגעים הקסומים שזכורים לי ממשפחתנו.או האירועים המיוחדים כמו מסיבת גיל 80 של סבתא שושנה פרירה ז"ל אמא של סבתא אלגרה ז"ל,וכן פרירה שאולי חלקכם שמעתם נצר למשפחה של אברהם פרירה ז"ל או אהרון פרירה בנו שיבדה לחיים ארוכים, אותה מסיבה מיוחדת בירושלים היו ממש כל המשפחה,שם אני זוכרת שעשינו תמונת שורשרים מיוחדת גדולה שתשאר מזכרת לסבתא שושנה ז"ל שאגב נפטרה בשיבה טובה ובגיל מאוד מופלג הלוואי עלינו.

והיו גם רגעים לא נעימים לזכור מהמשפחה המורכבת או הקטנה שלנו,לצערי.

לאבא שלי זיכרונו היו עוד שלושה אחים,שני אחים ואחות,שני דודים כילדה זכורים לי לטובה,הם דוד י. ודוד ד.,לדודה ט. פחות התחברתי.עם השנים היו המון מריבות בין האחים בעיקר בין אבא שלי לאחיו הקטן ולאחותו תמיד איכשהו עם אחיו הגדול היה הקשר טוב וחזק.

אבא שלי מאוד אהב את אחיו הגדול וכיבד אותו,גם שהיו דברים שחלק עליו תמיד דברים בניהם איכשהו הסתדרו בכבוד והבנה,לטעמי הכל שם היה יפה כי לשניהם היה פשוט אותו ראש בעינייני הכבוד בין האחים לעומת זאת עם האחים הקטנים ממנו היו המון מריבות,ואפילו קשות מנשוא לנו הילדים בבית.

ואני לא יודעת יודעת איך אני תמיד הרגשתי בתוך עין הסערה באותן מריבות, אבא שלי לא טרח אף פעם להוציא אותי משיחות על המריבות האלה,מעבר לכך ששיתף אותי ואפילו לפעמים דירבן אותי אפילו לעזור לו שהיה זקוק לעזרה.ושוב קשה לי לשפוט אותו אך כיום כאמא אני משתדלת שלא לערב את ילדי בויכוחים או ריבים בין דודים,כי משפחה היא דם,ודם סמיך ממים,והיום ברוגז ומחר שולם,ולילדים להשאב לדברים כאלה זה בלבלה גדולה ומיותרת.

אני זוכרת בזיכרון חזק איך בכיתי שנסחפתי לריב קשה בין אבא שלי לאח שלו ד. ממש לתוך עין הסערה באותו ריב גדול ומשמעותי בחיינו, אבא שלי חתם לאחיו הקטן על דברים שקשורים לעסקיו,וכשעסקיו של אחיו נפלו אבא שלי כערב נפל איתם יחד,ואז הגיעו עיקולים,הוצאה לפועל וימים עוד יותר קשים לבית שלנו.אמא שלי שלא הספיק שעברה את סיפור הבית שנלקח ממנה בעקבות מה שסיפרתי לך בפוסט בראשית הייתה צריכה לעמוד בפני תקופה קשה בשנית,שם היא נשברה ואף אני זוכרת איימה שתשם קץ לחייה בפעם הראשונה בחיינו ששמעתי את זה.

וכילדה\נערה שמעורבת ריגשית זה גרם לי לכל כך המון כאב ושנאה אליו,אל אותו דוד,שגרם לבית שלנו שוב כמעט להתפורר,אמא שלי בכל כוחה אחרי תקופה שבקושי תפקדה שראתה איך הבית ממש על סף התפרקות בכוחותיה האחרונים הצליחה להעביר אותנו את אותה תקופה,אם לא היא וזה היה תלוי רק באבא שלי זה היה אבוד לנו.

לעומת אבא שלי לאמא שלי היה אח אחד, י. שמו,אך שהיה גדול ממנה בשנתיים,הקשר בניהם לא היה קשר טוב ממש,אח שלה היה סוג של מתבודד,הוא למשפחתו<אישתו ובניו>ומשפחתו לו, הוא אמהם הגיע וביקר את סבתי בבה ושם נפגש עם אמי אך ביקורים משפחתיים היו מתואמים מראש בין המשפחות שבועות.

הריבים במשפחה בעיקר בין הדודים שלי היו בעיקר ריבים של משחקי כבוד וכוח,והאגומניה זה היה טבוע לדעתי מרגע היוולדם.ואולי הרבה עבר,אם אתם חושבים שגנטיקה זה לא בהכרח דבר שעובר מדור לדור נסו לחשוב על ילד\ה שגדל מול משחקי כוחות וכבוד ואגו משפחתיים,בין אם יבחר או שלא זה משהו שילווה אותו כמבוגר.

אני עם השנים ניסיתי בכל כוחי להפחית עד כמה שניתן בדברים שטמועים בי מבית אבא אך עד היום יש המון דברים שקשה לי להתנתק מהם ולפעמים הם גורמים לכל מיני ריבים וקטסטרופות קטנות ביניי לבין אחי,אך דבר אחד מלווה את חיי תמיד המשפט של אמא שלי הענקית "ריקי זיכרי תמיד,דם סמיך ממים,ולא משנה כמה שתחשבי שאת צודקת" היא תמיד אמרה שאני מבין אחי יצאתי הכי דומה לאבא שלי בעקשנות שלי ובאגו,ושעלי להזהר בעתיד כדי לא לפגוע לא באחיי אלה בעצמי,היא הייתה שם לשמור ולכוון את אבא שלי אך תמיד חששה מה יהיה עלי כי היא ידעה שאני רגישה מאוד.

כמה שהיא חסרה לי אמא שלי....