השנה חל משבר בשולחן ליל הסדר המשפחתי שלי. בחלק שבו שופכים את חמתנו על הגויים ושופכים את היין לכוס עם כל אחת ממכות מצרים, נוהגות דודותיי להוסיף לצד כל מכה, גם שם של צורר הקם עלינו לכלותנו במאה העשרים ואחת. אה, כן, צוררים ואת אחמד טיבי. משום מה לא אוהבים אותו אצלנו במשפחה. חבל, דווקא איש מאוד מאוד נחמד.

 

השנה נשכח שמו של בן לאדן. אולי בגלל שהם קצת התבלבלו עם אחמדיניג'אד או כי אף אחד לא זוכר מי ראש הזרוע הצבאית של החמאס. כך או כך, הטרוריסט שתמיד כיכב במכת בכורות, איבד את מקומו.

 

עד הבוקר חשבתי שמדובר בטעות שולית בהיסטוריה, שהרי גם בשנה הבאה נוכל להשיב אותו לטבלת השנואים הכי שנואים עלינו, אבל הנה בא הממשל האמריקאי וגונב לנו את הטרוריסט מתחת לאף וכאילו לא די בכך, אנחנו אפילו לא יכולים לזקוף את חיסולו לטובתנו.

איי, איזו פדיחה. אפילו מקורות זרים לא טוענים שאנשי המוסד היו מעורבים בחיסול. ישראל מחוץ לתמונה אפילו שהטיימינג מושלם. לחסל מפלצת רוצחת המונים דווקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. כמעט מאלצים אותנו לעשות את ההשוואה הנמנעת. כן, היא נמנעת. אלף בן לאדנים שעומדים אחד לשני על הכובע לא מגיעים לסף האכזריות של אחרון חיילי האס.אס. אבל מה יש לדחוף כאן את הנאציונל סוציאליסטים כשאפשר לדבר על הדמוקרטים? הנה, אובאמה הרוויח עוד קדנציה וג'ורג' בוש אכל את הכובע. הכושי עשה את שלו והכושי יישאר בבית הלבן.

בתוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" שוב הפציעה דמותו השברירית והפחדנית של אסד הבן. אותו מנהיג שטובח בבני עמו בצורה חסרת רחמים, מתפרש בעיני הסאטירה הישראלית כחלשלוש, ממש כמו שקדאפי הוא סטייליסט חבוי או ערפאת היה בובה מגמגמת ב"חרצופים". שילוב מעניין בין הצורך שלנו לבוז למנהיגים ערביים (כי יהודים שווים יותר) ובין הצורך הבסיסי יותר שלנו – לפחד ממישהו. אז אם נסראללה של יובל סמו הוא בחור מגניב וקדאפי של מריאנו אידלמן הוא מצחיקול של ממש, מה נשאר לנו?

 

היטלר. הוא תמיד יהיה מפחיד. אף אחד עוד לא באמת מסוגל להכיל את השואה. את הכמות והשיטתיות והשתיקה של העולם והעובדה שאנחנו, שהמצאנו את הפלמ"ח ואת 669, הובלנו כצאן לטבח. ועל כן השואה תמיד תהיה הקצנה של סאטירה או בדיחה שחורה או סרטים קורעי לב. היטלר הוא הרוע בהתגלמותו. "נאצי" היא קללה ששמורה לאנשים רעים במיוחד או לרבין או לחיילים שמפנים יישובים או לכל מי שרוצה להשתלח במישהו אחר. או כביטוי. אפילו ביטוי מחמיא. "הבוס שלי ממש מצליח בעבודה, טוב, הוא נאצי".

 

ועל כן אני חוזה בעיה. המן הרשע הוא אגדת ילדים, היטלר הוא בדיחת רשת ובן לאדן הוא שאריות של מה שהיה פעם הסיוט של ג'ורג' בוש ונגמרו לנו האנשים לשנוא, אם לא מחשיבים את חנין זועבי.

הפן השמאלצי מחייב לסיים במסר מפויס. אם אין לנו את מי לשנוא, הגיע הזמן שנלמד לאהוב. אבל בחייאת, אני לא גר בז'נבה. בהיעדר שנאה חיצונית תתעורר מחדש השנאה הפנימית האהובה עלינו כל כך. יש כאן מספיק חרדים לכולם. אפשר לשנוא את מערכת המשפט. זהבה גלאון חזרה לכנסת, היא כבר רגילה ששונאים אותה ואם ממש ממש ישעמם לנו נוכל לשנוא ביחד את מי שייבחר לראשות מפלגת העבודה. הרי גם ככה מישהו צריך לספר לו שהסכין בגב מגיעה עם התפקיד.

 

הערת אגב לסוף הטור: סדאם טופל, מובראק נפל, בן לאדן חוסל, אוטוטו אסד וקדאפי יפגשו את המפציצים האמריקאיים מקרוב ואז, כשייגמרו כל הדיקטטורים הערבים באשר הם ולאמריקאים ייגמרו המלחמות ויישארו להם המון חיילים מיותרים, זה השלב שבו ליברמן צריך להתחיל לדאוג.

תגיות