נמרוד שגב, היה הנכד הבכור שלי. הוא היה יפה, רגיש, מיוחד. התמונה שלו היא שומר המסך בטלפון הנייד שלו. הוא היה תמיד מוכן לעזור לכולם. הוא היה גבר מקסים.

פעמים רבות,  אני מנהלת איתו שיחה במחשבות שלי, וגם בקול רם. אני מספרת לו על הבן שלו, על אשתו, על מה שקורה לי. אפילו סתם אומרת לו "בוקר טוב, אני אוהבת אותך".

אני זוכרת שקיטרתי לו ולאשתו איריס (איריס הקטנה, ואילו אמו של נמרוד היא איריס הגדולה) שאני אף פעם לא אזכה בנינים. הוא הבטיח לי שאני אזכה ועוד איך.

באחד הימים, הייתי במועדון קשישים ברמת השרון, הוא התקשר ושאל איפה אני. הוא אמר שיש לו תמונה להראות לי.

אחרי כמה דקות הוא הגיע, ושלף מתיקו תמונת אולטראסאונד. תכף הבנתי, כל כך התרגשתי שכולם יצאו מהחדרים לשאול מה קרה לי. "אני עומדת להיות סבתא רבתא", אמרתי לכולם.

הבן של נמרוד כבר בן שבע היום, אבל הוא היה בן שנתיים וחצי כשאבא שלו נהרג, אני מקווה שיש לו זיכרונות  ממנו.

קשה לי לשכוח את הרגע  שהודיעו לי על נפילתו. ביום חמישי בצהריים ראיתי את בתי ובני בפתח הדלת. שאלתי אותם: "מה אתם עושים פה בשעה כזו כשאני מנקה את הבית"?, כשראיתי את לובשי המדים שעמדו לידם, כבר הבנתי.

כשנמרוד נפל, פניתי לעובדת הסוציאלית של משרד הבטחון, ואמרתי לה שאני מאוד רוצה קבוצת תמיכה של סבים שכולים. היא הייתה המומה מהבקשה שלי, כי אף אחד לא חשב על זה קודם.

אף אחד לא מבין את שהכאב של הסבים והסבתות הוא כאב כפול.  גם על אובדן הנכד וגם על הכאב של הילד שלך, כי אתה רוצה לתמוך בו שהוא לא ייפול.

אני יודעת שבמקום מגוריי יש 100 אלמנות צה"ל, פחות מזה הורים שכולים, ועל הסבים והסבתות אף אחד בכלל לא מדבר.

אני לא רוצה לספר לילדים כמה קשה לי, אז אני מחייכת לכולם, ואנשים חושבים שהכל עובר בקלות. אבל אני לא רוצה שירחמו עליי. זו הדרך שלי לשרוד.

אבא של נמרוד, הבן שלי, הקים בראש פינה את "מצפה נמרוד"  זה מקום יפהפה שמשקיף על כל העמק. ככה אבא שלו מצליח לשרוד.

 

תגיות