במשך 30 שנה השכול שלי היה מאוד פרטי. 30 שנה אספתי את השברים של חיי והדבקתי אותם זה לזה. הייתי בת 16 בשנת 73' כששני אחיי האהובים נהרגו במלחמה הארורה.


כשעמדתי בטקסים המכובדים, תהיתי תמיד על המשפחתיות-לרגע שבה נעטפנו, הוריי ואני, לעומת הכאב שנשאר כל כך אישי, עמוק, חסר גבולות. עם השנים פיתחתי דיבור פנימי ביקורתי, ציני משהו, אל מול ביטויים כמו "משפחת השריון" שהייתה שולחת הזמנות לעוד טקסי זיכרון, מעוטרות בציור של זר פרחים - מונח על אנדרטה - עטופה בדגל. חלק מהפרחים בחלקה הצבאית שלנו בטבעון קמלו עוד באותו יום. כשכל העם חגג למחרת, היינו נוסעים אבא, אמא ואני, ואחר כך רק אמא ואני, ולאחרונה בשל מצב בריאותה רק אני לבדי, מרחק דקות מהפיקניקים לחלקה הצבאית, להוסיף מים באגרטלים, כדי שהפרחים יחזיקו עוד יום או יומיים. המנהג המכביד משהו של אמי ? לכסות ביום "חגנו" את המצבות בפרחים, כך שלא יראו פיסת אבן ? נמשך עד היום.


 


לקריאת הכתבה באתר "פסיכולוגיה עברית", היכנסו:  "שכול: נקודת מבט"