הטרדה מינית: איבדנו את הביטחון האישי, האמון והתקווה לצדק
בואו נשים כמה עובדות על השולחן:
מנתונים שונים עולה כי כ-90% מהתלונות שמוגשות בעבירות מין נסגרות על ידי המשטרה והפרקליטות וכלל לא מגיעות לבירור בבית משפט, בטענה שאין ראיות מספיקות להעמדה לדין.
עוד ב-OnLife
איך תהיי בטוחה שזו הטרדה מינית?
המשטרה והפרקליטות טוענות כי מדובר ב"מילה מול מילה", עדותה של המתלוננת מול עדותו של החשוד. מסתבר שב-90% מהמקרים, ה"מילה" של קורבנות התקיפה המינית לא שווה מספיק ולו כדי להגיע לבית המשפט ולזעוק את זעקתן על שנעשה להן.
נתוני מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מלמדים שרק חמישית מאלו שפונות למרכזי הסיוע מתלוננות במשטרה. משמע, רק כ-2% מעברייני המין, בעבירות שיש להן תיעוד כלשהו, בין אם בנתוני מרכזי הסיוע או המשטרה, יגיעו לבית המשפט.
טענו כלפינו כי אנו פוגעות בחזקת החפות העומדת לחשודים, אך המציאות מראה שבעבירות מין 98% מהחשודים יוצאים מחדרי החקירות מרוצים. נדמה שבעבירות מין המתלוננות זוכות לחזקה מסוג אחר, חזקה שהן מעלילות, "חזקת השקר" אם תרצו.
אלו נתונים בלתי נתפסים. מחרידים ממש. רק שניים מכל מאה עברייני מין יגיע בסופו של דבר לבית משפט. תשעים ושמונה אנסים מתוך מאה, מסתובבים חופשיים ולעולם לא יתנו את הדין על החיים שהרסו.
ומי יודע כמה קורבנות תקיפה מינית ישנן שכלל לא פונות למרכזי הסיוע?
ופלא שהן לא מתלוננות? מי מאיתנו הייתה מתלוננת לו הייתה יודעת שרוב הסיכויים שלא יאמינו לה? מי הייתה מתלוננת לו הייתה יודעת שיכנו אותה שקרנית? שיאשימו אותה שהיא מעלילה על החשוד? שהיא מנסה לסחוט? לנקום? שיטענו כלפיה שהיא מופקרת?
כל זאת כשגופה ורוחה שבורים אחרי מעשים איומים שנעשו בה וניצלו את האמון שהיה לה בחשוד שהרי 95% ממקרי האונס נעשים על ידי אדם המוכר למתלוננת.
הדס שטייף (לינק מצורף) מצטרפת בששון למגמה האיומה הזו ובמקום לדבר על היחס המועדף לו זכה החשוד הזה, שאסור להזכיר את שמו, עבודתו ואפילו לא את המעשים המיוחסים לו, מעדיפה לרמוז שנשים משקרות ומעלילות.
שטייף לא מספרת שרוב החשודים לא זוכים לצו איסור פרסום גורף כל כך, שהם לא יכולים להתחבא כי בית המשפט לא ירשה את זה וכי כלי התקשורת יעוטו על הסיפור כנשרים על גוויה טרייה.
בתי המשפט מדגישים את חשיבות הפרסום, למרות הנזק שייגרם לחשוד, מאחר והפרסום עשוי לסייע בגילוין של ראיות נוספות. ראיות נוספות יכולות להיות עדים חדשים, כאלה שיכולים לבסס את החשדות או להפריך אותן.
הביקורת שנמתחה על המקרה הזה הייתה מאוד פשוטה – חשדות מהסוג הזה לא מבררים בחושך, בצילו של צו איסור פרסום. במקום להתמודד עם הביקורת הזו בחרה הדס שטייף לפרסם פרטים אסורים לפרסום (כמו לדוגמא במה עובד החשוד באונס) ולרמוז שהמתלוננת שקרנית ונקמנית.
שטייף כותבת כי אינה עומדת לצד החשוד ומי שיטען זאת יוציא דיבתה רעה. איננו יודעות מדוע כתבה שטייף את אשר כתבה, אבל לציבור, אשר אנו חלק ממנו, מגיעה תשובה – מדוע החשוד הזה זוכה ליחס שונה מיתר החשודים? מדוע התקשורת לא עושה דבר כדי לפרסם?
על כלי התקשורת לזכור שללא הציבור אין להם זכות קיום. היום בעידן האינטרנט לציבור הזה יש חשיבות רבה במיוחד מאחר והאלטרנטיבה לערוצים המסחריים הגדולים נמצאת במרחק הקלקה.
בימים אלה שפתינו חתומות לאות הזדהות עם מי שלא יכולות לדבר את כאבן
8 מתוך 10 נשים רווקות חוות הטרדה מינית במקום העבודה.
אחת מכל 3 נשים חווה תקיפה מינית.
אחת מכל 5 נשים עוברת אונס.
אחת מכל 6 ילדות ואחד מכל 11 ילדים עוברים גילוי עריות.
איפה את/ה בסטטיסטיקה?





React to WordPress