גם אגרוף היה פעם כף יד פתוחה עם אצבעות
אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר. גם גדעון סער לא ממש מרחם עליהם. הם כבר גדולים, שיתמודדו. אם פעם היתה תכנית של אמץ לוחם סער השתכלל והוא מציע תכנית חדשה ובה יאמצו ילדי בתי הספר מת. עזבו אתכם מחבילות שי לחיילים ומהאגודה למען החייל, בואו ניגש ישירות לסוף - נאמץ קבר.
תכנית חדשה ואולי גם פופוליסטית או סתם לא לגמרי מובנת, העלתה על ידי שר החינוך מר גדעון סער השבוע ועוררה סערה. עיקרה של התוכנית לדרוש מכיתות בבתי ספר ומתלמידים, לאמץ אנדרטאות וקברי לוחמים שלחמו במלחמת העצמאות.
התוכנית, כנראה כמו הרבה דברים שמוחלטים אצלנו, התחילה מבקשה של יו"ר ארגון בית יד לבנים ומשם התגלגלה, כשהיא תופסת נישה של "פיתוח ערכים" ועוד סיסמאות שנשמעות טוב. ביננו יש כאן תפסת מרובה- גם נוציא את הילדים ממסכי המחשב לאוויר הצלול, גם נשלב איכות הסביבה, ניקיון ואקולוגיה ועל הדרך נחדד כמה ערכים של אהבת המולדת או אולי מיליטריסטיות קלה.
התוכנית הזכירה לי טיול שעשיתי לפני שכמה שנים עם הילדים. במהלך הטיול נעצרנו בקיבוץ ניצנים הישן, בו התרחש עוד אחד מהקרבות העצובים של מלחמת העצמאות ובעקבותיו כתב אבא קובנר את דף החינוך הראשון של הצבא הצעיר. קובנר קבע ממש שם שאסור להיכנע "כל עוד הכדור האחרון במחסנית" ועל הדרך ירה, בלי להתכוון, היישר לתוך ליבו המדמם של חברי הקיבוץ השבויים.
שם בניצנים, בקרב שגם נשים נלחמו בו, קרב שהשאיר את המשורר יהודה עמיחי מוקסם מרוח הלחימה, כי אתם יודעים, גם אגרוף היה פעם כף יד פתוחה עם אצבעות, שם ליד אנדרטה של מירה האישה הלוחמת, הבנתי כמה אנחנו מגעילים.
האנדרטה היתה מלוכלכת להחריד. בהמשך הקיבוץ הישן מוזנח, שיחים לא גזומים חוסמים את השבילים. אבל אני זכרתי שבקצה הקיבוץ , ממש לילד בית ספר התיכון עומדת לה בגאווה שושנה. שושנה (או בשמה האחר שבתאי לידז'ינסקי)היא ספינת המעפילים המוכרת לכולנו בזכות שירו של חיים חפר "שושנה שושנה שושנה, ירח נישא אל ענן" שושנה, שעגנה בחוף ניצנים הובאה לקיבוץ והיא אולי ספינת המעפילים היחידה שנשארה בארץ. פילסנו את דרכנו לעבר הספינה וגילינו שרובה נחתך ונלקח על ידי סחרי ברזל ומספינת המעפילים הישנה נשארו שאריות והיא בעיקר כוסתה בשקיות זבל.
![]()
ככה זה נראה פעם. והיום? זה פשוט לא נראה (ספינת המעפילים הגדולה שבתאי לוז'נסקי)
הספינה, או השאריות וערמת הזבל שהקיפה אותה, נמצאת במרחק יריקה מבית ספר. היה ים סוער התורן חרק חרטום הספינה כמעט ונשחק, אבל הספינה שהצליחה להגיע לחופי הארץ שלמה ולהביא מעפילים, לא עמדה מול הגנבי הברזל ואף אחד לא חשב להגן עליה, לגדר או לשמור. מורשת או לא מורשת? בעיני סתם זלזול.
אבל אותי אישית הדהימה ההזנחה בערך 10 מטרים מבית ספר אחד, שבו במורים הולכים כל יום ממגרש החניה לכיתה ורואים את הכל. אבל כנראה שבמקום שבוץ כבר מזמן הפך ללכלוך אי אפשר לצפות ממישהו שירים את עיניו מהאיפון או האיפד או האיפוד ויחשוב שמה שהיה כאן אולי, באיזשהו אופן קשור אליו.

כך נוצרה אנדרטה: חברי קיבוץ ניצנים קוברים את חבריהם, כמה חודשים לאחר הקרבות
אולי בדיוק על רקע הזה הגיע התוכנית הלא ברורה של משרד החינוך. כי אם אזרחים לא חושבים שלזרוק זבל הישר לתוך אנדרטה או לכבד מקומות הנצחה זה עניין ברור, אולי זה המקום לחייב אותם.
רק שבדרך מישהו שכח שאכפתיות, הדדיות וקשר עם המורשת אי אפשר ליצור דרך משימות או בכפייה אלא דרך הבנה או לימוד או חינוך.
מישהו שכח שלפני שמאמצים חלל ממלחמת העצמאות אולי כדאי ללמד עליה ועל כל מלחמות ישראל. שאלו כל תלמיד מממוצע בחטיבת הביניים כמה מלחמות היו כאן ואולי בעצם מהן גבולות מדינה ישראל ומאיפה צצו השטחים. אפשר להתחיל בשאלה מתי קמה המדינה, מי היה הנשיא הראשון ואיך פרצה מלחמת העצמאות.
אחת המטרות בתוכנית היא ליצור רצף, ואני שאלת רצף של מה. של עוד מלחמה? ואולי פשוט של עוד משימה במסגרת המשימות הלא מועילות והנשכחות שבית הספר מספק?
מרב חברתי כתבה בפיסבוק את הסטטוס הקשה "ילד כבר ליטפת קבר היום?" אז אולי זה מה שמצפה לילדינו בשיעור "אמץ קבר" . אתם חושבים שיהיה לזה ציון בתעודה?





React to WordPress