קפה עם אושרת קוטלר בנגל
בגיל 28 קיבלתי את ההזדמנות המקצועית הראשונה שלי - לערוך ולהגיש תכנית אקטואליה "נשכנית"
זה היה בעונה הראשונה של"פגוש את העיתונות" וזאת היתה הפעם הראשונה שנתנו לאישה בארץ לערוך ולהגיש תכנית שכזו כשלצידי ישבו בכירי העיתונאים. שלום קיטל, שהיה אז מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, עשה צעד אמיץ ביותר, והחליט לתת לי להוביל את התכנית, כשמאחוריי ניסיון של שנה אחת בלבד בחברת החדשות. אז הבנתי שזו ההזדמנות שלי. . העונה הזו הייתה מלאה בהישגים עיתונאיים גדולים כמו הריאיון עם חוסני מוברק, שעד אז מיעט בראיונות לתקשורת הישראלית, מנהיגים כמו מדלן אולברייט והנרי קיסינג'ר וכמובן הריאיון עם השיח אחמד יאסין. אני חושבת שאחר כך פרעתי את שטר. אבל אם הזדמנות, זו הייתה האחת.
אני חושבת שחדשות ערוץ 2 עשו מהפכה בכל הקשור לנשים באקטואליה.
עד אז הייתה דליה מזור, שהייתה משנית לחיים יבין. כשמישהי בערוץ הראשון נכנסה להריון, מיד היו מורידים אותה מהמסך. מיקי חיימוביץ' ואני הגשנו עד יום הלידה. את שתי תכניות האקטואליה המובילות של ערוץ 2 הובילו אז שתי נשים: מיקי ואני. היום כשיונית לוי מגישה את מהדורת החדשות המרכזית לבד זה נראה טבעי. לפני מהפכת ערוץ 2 זה לא היה קורה. כל הקרדיט על המהפכה הזו שייך לשלום קיטל. הוא יצר מהפכה נשית בתחום. לא רק בהגשה אלא באיוש נשים בעמדות מפתח.
אני לא אוהבת את הביטוי "עיתונות נשים".
יש עיתונות הוגנת ומקצועית, וככזו יש חוקי סף שצריך לקיים אותם ולהיות הכי טובים שאפשר. יחד עם זאת בדור שלפניי כמעט כל הכתבות עסקו בצבא, פוליטיקה וכלכלה. כמעט ולא היה סיקור חברתי. הדור שלי פתח את הנושא החברתי והעמיד אותו על סדר היום. כיום יש עיתונות שמתייחסת לחברה, לאיכות החיים, לפרט. עד שלא הגיעו הנשים הסיקור החברתי לא היה קיים. אם מסתכלים על נשים בתחום, אני חושבת שהן נוטות לסקר בעיניים אחרות. ועם זאת, ב"מגזין", בערוץ 10, אני רואה כתבות שעושים גברים במערכת והם עושים את העבודה בצורה יוצאת מהכלל. אולי הגברים למדו להתחבר לצד הנשי שלהם.
אני חושבת שהתקשורת עוסקת יותר מדי בשטויות.
המצוקה הגדולה מאוד של לצבוע את המסך באופן כזה שימשוך את הקהל אליו, או במילה אחרת רייטינג, הפך את העיסוק החדשותי לסוג של "פנאי פלוס". אין לי שום דבר נגד "פנאי פלוס" משהו פשוט השתבש במינונים. לצערי הרב זה בא על חשבון נושאים חשובים אחרים. הסיקור החברתי, למרות השינוי הגדול שחל בעשור האחרון, לא מספיק שכיח עדיין. אני והכתבות החברתיות שלי עדיין נחשבים לעוף נדיר, יחד איתי יש עוד כמה "איים" שכאלה כמו אורלי וגיא, דובי גילהר וכמה בודדים אחרים. זה לגמרי לא מספיק.
עוד בOnlife:
מיקי קם על שיחות הבוקר המצחיקות ב"בנות הזהב"
כרמלה מנשה על מה שגורם לה לרעוד
נטשה מוזגביה על היום שבו הבינה שהיא לא צריכה להגיש חדשות
כשלקחתי פסק זמן מהתקשורת ויצאתי ללימודים סירבתי להיות סטודנטית מן המניין ולכתוב סיכומי שיעור.
במקום זה חיפשתי שעשועים וחשבתי שאולי אכתוב את הדברים המדהימים שאני לומדת כסיפור. שאזכור מה למדתי באוניברסיטה. לא הייתה לי שום כוונה לעשות מזה ספר. כשסיימתי את כתב היד הוא נכנס ישר למגירה, או ליתר דיוק נקבר בהארד דיסק. אבל אז פגשתי במקרה עורך עיתונות בכיר שסיפר לי שהוא עוסק בספרות דוקומנטרית של עיתונאים והוא שכנע אותי לפרסם את כתב היד שמאוד מצא חן בעיניו. וכך, לגמרי בטעות נולד הספר הראשון שלי ("סיפור שמתחיל בדמעות", הוצאת "כתר").
הספר השני ("איז'ה מיה" הוצאת "כנרת") כבר בא מתוך כוונה.
לא הייתי זקוקה לאומץ כדי לספר את הסיפור המשפחתי הזה מכיוון ש"שיקרתי" בו הרבה. זה לא הסיפור המשפחתי שלי. דווקא בספר הראשון היה צריך יותר אומץ כי הוא היה לגמרי אוטוביוגרפי. כשאמי קראה את הספר השני היא אמרה: "אוי, זה ממש לא הסיפור שלנו" ואז ידעתי שאני יכולה להרגיש נוח. אגב אמא שלי ממש לא אהבה את הספר. זוהי טלנובלה לא רעה אך אין בה אפילו אלפית מהאמת.
לא פחדתי מביקורות על הספר כי זה לא עניין אותי.
לא היה אכפת לי מהמושג "אושרת קוטלר" ומה זה אומר ולמי. גם הלימודים תרמו לזה. מה שלקחתי איתי מלימודי הפילוסופיה והזן הבודהיסטי אכן מלווה אותי כל הזמן. כל בוקר. זאת תפיסת עולם שצריך לעבוד בה כדי להשאיר אותה שם.
אני אמא מאוד אוהבת, מאוד נוגעת, מאוד מנשקת ומחבקת באופן מושחת ממש.
אני כל כך לא חושבת על עצמי בגוף שלישי שאני לפעמים מביכה את הבנות שלי. אני מסוגלת למשל לרקוד פתאום באמצע חנות. השתיים האלה הן תכלית חיי, אהבתי הגדולה ביותר ואני לא מפסיקה להחמיא להן. אם אחת הבנות שואלת אותי: "אני יפה?" אני כמובן אוסיף "בטח יפה, וגם מקסימה, וחכמה ומדהימה". יחד עם זה אני מודה שהחברות שלי טוענות שאני קשוחה מדי. יכול להיות שזה נכון. החוקים מאוד ברורים אצלנו בבית.
בתחילה, כשהייתי אמא צעירה ולא הרווחתי מספיק, הייתי באה לעבודה כמו בדואית עם הילדה עליי.
אחר כך יכולתי כבר להרשות לעצמי מטפלת וכך מסתדרים. תמיד חייתי עם המון ייסורי מצפון, אבל משאירים את המצפון בבית ויוצאים לעבוד. היום הבנות שלי מספיק גדולות ומסתדרות מצוין בלעדי.
הייתי רוצה לשבת לקפה עם ברוך שפינוזה.
בעצם יותר להיסגר אתו חודש שלם באיזה חדר. אבל אם באמת הייתי יכולה לשבת לקפה, הייתי בוחרת בחאלד משעל ואיסמעיל הנייה. הייתי רוצה לשבת ולהקשיב להם בעיקר. להבין מה הם באמת רוצים מאיתנו כדי שנוכל להחליט איך להמשיך מכאן.
אפרת שחר שואלת בעמוד הפייסבוק של Onlife:
"האם כדי להיחשב אשת תקשורת חזקה היית צריכה לותר במשהו על הנשיות שלך?"
נשים חזקות בטלוויזיה זו קלישאה על נשיות.
בעיני אין שום סתירה בין נשיות לכוחנות, בין נשיות לעוצמה, להתמדה או ליכולת להשיג מטרות. מגישות חדשות מטבע הדברים צריכות להיות מעונבות יותר, מרוחקות ורשמיות יותר. שוב, צריך לזכור שהפרסונה שרואים על המסך אינה הפרסונה בחיים. אני, "בזקנתי", יכולה להגיד, שלי היום, לא אכפת שיגידו מה שיגידו על הנשיות שלי. יש סגנונות שונים וכל אחת מביאה למסך את האישיות שלה. ההגדרה הקונבנציונאלית של אישה ממש נמאסה. גם הגדרת הגבר אגב. הכי חשוב לשאול מיהו בן אדם. זה נכון שאישה בעמדות כאלה בעולם גברי צריכה להיות מתמידה יותר או מתאמצת יותר, אבל לקרוא לזה "גבריות" זה מגוחך.





React to WordPress