קווץ'
אלה היו ימי תחילת הקיץ, כך היה נראה לה לפי פרמטרים מסויימים. למי אכפת בעצם.
היא התהלכה בבגדים הלא אכפתיים שלה שמכסים טפח ומגלים טפחיים. יתכן ואלו היו החמוקיים. אולי השדיים. למדה להחזיק כוסית צ'ייסר ואת ההבדל בינה לבין שוט ולואו בול. גילתה עשן מחייך וצלילים חדשים ליטפו את אוזנייה. סגנון חיים מאומץ, חדש חדיש ומחודש הגיע אליה עד לביתה בעטיפה של ממתק כמו מתנה.
החיוך הפך לתכשיט היקר ביותר שלה, ניענוע הישבן הוסיף קריצה לתדמית.
כשהביטה בראי, שלחה לעצמה נשיקות באוויר ואמרה לעצמה - בייבי. את בייבי.
כבר לא היה לה שם או מהות, עומק או משמעות. הייתה אמהות.
אבל היא הייתה בייבי והיא התהלכה עם הבייבי שלה, שחתה בתוך הכחול של עיניו בעירום שמגלה טפחיים ומכסה הרבה יותר. גנחה לשמיים, צרחה וצחקה, טופפה בעקביה, לא נעצרה.
סימסה, טוויטרה, פייסבקה ועדכנה. היא פה והיא שם והיא מוקפת ותראו! לייף סטייל חדש. המצאת המאה.
באותו הערב, הערב של הקווץ' הראשון, היא לבשה חצאית קצרה וגופיה שחורה שמספרת סודות לאנשים בודדים ונכנסה אל הבר. שם היא ראתה אותו. את האיש שהיא כל כך אוהבת בלי סיבה. את הבחור שהיא מאפשרת לו לחבק אותה חזק חזק ולמעוך לה את הציצים ואת הצלעות ועוד גונחת מאושר. אהבה טהורה, של ילדה שלא חושבת על סידור חזיות.
והוא סיפר לה עליה. סיפר על כמה הוא אוהב אותה וסיפר על הילד עם הכחול בעיניים, הילד שהחזיק בכותרת - שלי. גם כן כותרת.
והוא סיפר שחלתה וסיפר שהיה ואני חשבתי על הכריך שמתקרר בזמן שהלב שלי מחמיץ במלח.
היא ניערה מעצמה את המחשבה הזו כמו אבק על הכתפיים והמשיכה למסמר את הערב. שיערה נופף לכל עבר והיא צחקה וצחקקה והחמיצה וצחקקה יותר.
אז היא חיכתה לו. כי היא רצתה שימלא לה את החור הזה שנוצר באמצע של הבטן בגלל הקווץ' של ההוא שאמר שהוא רוצה לעשות לה ילד. היא בכלל לא רוצה ילד עכשיו אבל היא רוצה שמישהו שהיא אוהבת ירצה לעשות לה ילד. ככה זה בחיים. היא לא דפוקה, היא אישה והמבנה המוחי שלה הוא מין כזה מעובר.
היא נזכרה בההוא שפעם אהבה והיום אוהבת את הזוגיות החדשה שלו ואיך סיפר שהוא קבע והיא ביקשה. הוא ביטל ונסע. קווץ'
זה היה כבר בוקר והיא בכלל לא הייתה חרמנית אבל היא בייבי והיא צריכה להיות כזו כי זו הדרך המהירה ביותר למלא את החור הזה באמצע שבכלל לא מתמלא כשהוא נכנס אליה, כי זה החור הלא נכון. והוא שוכב על הגב ועייף וגומר והיא הולכת לישון. הוא זקוק לה אבל זה לא אומר שהוא צריך להפוך צד.
ואז הגיעו הצהריים ואהובתה באה עם ריח של טבע ושל רמת הגולן ומים זורמים והיא קצת התביישה בחיים החדשים שלה עם כל הצבעים.
ועייפות ודמעות שמזכירות את האדם שהיא קברה מתחת לבייב הזו עם הגותיות והגיטרות והקולות הסדוקים.
אז היא שואלת אותו אם היא יכולה להשאר כי היא רוצה קצת לישון. כי הימים היו קצרים והלילות ארוכים והיא לא זוכרת מה השעה או איזה יום היום באיזור הזה של תל אביב שאין לו תאריך והוא בכלל ישר ובאלכסון נגד כיוון כדור הארץ. שאנשים עושים קרחות באמצע של הראש כמו מבוגרים והצעירים מציירים קמטים סביב העיניים. מקום כזה, שפעם שנאה והיום היא מספיק אבודה בשביל לאהוב.
לקחה כרית ועוד אחת. מקדימה ומאחור כי החור הזה, הוא חשוך וזה מחשיך את כל החדר וזה מפחיד אז צריך לסגור כדי לא לטבוע בחושך וכריות תמיד יש מספיק. ניסתה להרדם. ספרה תווים, גיטרות, תמונות מתחלפות על מסך הייאוש, ספרה רגעים, עוגיות, פירורים
ונרדמה.
מעט מידי זמן עבר עד שהתעוררה, בוכה מחלום שכולו מציאות כואבת ובקשה אחת כנה - בוא.
ספרי עד 100, הוא אמר לה לבייב. אבל היה לה אוויר רק עד 74.
-חלק ראשון-
React to WordPress
