רשומה מעניינת של גילי יובל, "האם ילד יכול להטריד אותך מינית", אשר בה היא, אנתרופולוגית, עם כל הידע ה"נכון" בסוציולוגיה, רב תרבותיות, הבנת ה"אחר", וכל מה שאנשים שכמותנו לומדים בפקולטאות למדעי החברה עם דגש על פוסט מודרניות/רב תרבויות/ומדעי הכרת ה"אחר" למיניהם, מגיעה לאפריקה וסובלת הטרדה מינית משפילה מילד בן 13  [לרשומה המצוינת ? ראו כאן http://onlife.co.il/בלוגים/25668/האם-ילד-יכול-להטריד-אותך-מינית]. ההתלבטות ארוכת הטווח שלה, בין אם זו הייתה הטרדה מינית או אירוע אחר, שנדרשת תיאוריה אנתרופולוגית שאולי טרם הומצאה כדי להגיד אותו, מסמלת מאפיינים מובהקים של קבלה לא מודעת לפקולטה למדעי החרא, וחברות רבת שנים בה. מהי הפקולטה למדעי החרא?

 

אחד המאפיינים המובהקים של הפקולטה הזו, שמרבית חבריה הן נשים, היא נסיון להסביר ולתרץ התנהגויות מחפירות כלפנו בכל מיני דרכים. "הוא בסך הכל ילד אפריקאי", ואם הוא מלקק את הלשון שלו עכשיו, זה הכל בגלל אלפיים שנות קולוניאליזם [שאני לא בטוחה שהוא מודע להן ויש לי תחושה שאת ליקוק השפתיים כלפי אישה לבנה הוא למד אולי בסרטי פורנו שהוגנבו לכפר]. אני לא מנסה להאשים את גילי יובל, הכותבת, בדבר, אלא לתאר תופעה. כשאנו משכילות מידי, מכירות יותר מידי תיאוריות על ה"אחר" וכשהעולם הופך מורכב, ואין אמת "אחת", ולכל עניין יש ריבוי משמעויות [בגלל שתיאוריות פוסט מודרניות מנסות להסביר לנו שהתודעה והחושים מתווכים ביננו לבין העולם שלא בטוח שקיים מעבר לפרשנות, הו, כן, הפרשנות שלנו].

 

זה מתחיל להיות מסובך. אירוע מכאיב של התנהגות מבזה ומשפילה כלפנו, כמו ילד אפריקאי שעשה מה שעשה, ככל הנראה בהשראת סרט פורנו שהוגנב לכפר באייפוד של לבן אחר [או שאני טועה] הופך לועדת חקירה תוך מוחית מורכבת במהלכה הכותבת מתייסרת בשאלה אם היא באמת נפגעה או שמא היא "מגזימה", או שמא הבנת תרבות ה"אחר" הייתה צריכה ליצוק פרשנות, כן, פרשנות, הו, פרשנות אחרת לסיפור. ואני לא באה לבקר, חלילה, אלא לתאר תופעה, שאם חוויתן אותה, דעו לכן שאתן חברות של קבע ב"פקולטה למדעי החרא", ושלא צריך להגיע עד ליבשת הרחוקה אפריקה בכדי לחוות אותה, שכן הסניפים של הפקולטה למדעי החרא נמצאים בכל מקום.

 

אחרים יגדירו את הנטיה לראות את ה"מורכבות" של העולם כרגישות חושית גבוהה. זו נטייה להבין את ה"אחר" בכל מקום ובכל אתר, לתרץ את התנהגותו המחפירה במקום להעיף לו סטירה, וזה מצטרף לא אחת להשכלה אקדמית גבוהה בפקולטאות שבהן הכל "מורכב" ובעיקר הראיה שלנו, המערבית, על ה"אחר", שאנו צריכים לנתץ. אותו "אחר", אגב, שאנו כל כך טורחים להבין, מנצל בציניות את ההבנה הזו.

 

אם אנו רגישים מידי הוא ינגן על הרגישות שלנו [ראה ערך נאום חלקי הגופות של נסרללה]. אם אנו מחליטים להבין עם מי שיש לנו עסק, הוא יאמר שאנו לא הומנים [כשהחלטנו לבטל לאסירים הפלשתינים את ההשכלה האקדמית, לאיסמאיל הניה היה עוד מה להגיד]. קשה, קשה. אצלם, האנשים שרגישים פחות, העולם פשוט להחריד, אם הוא לא שחור לבן אז יש בו איזה גוון בינוני של אפור. וזאת להבדיל מאיתנו, החברים בפקולטה למדעי החרא שרואים את העולם במליוני פיקסלים, ואין לנו שום מסקנה חד משמעית על העולם או על הסובבים אותנו, שהם בכלל ה"אחרים" שאנו צריכים "להבין" ועד שנגיע למסקנה שצריך להחטיף להם סתירה, נתחבט בלי סוף ותחלוף תקופת ההתיישנות.

 

האם זה אומר שעלינו להפסיק לראות את מורכבות העולם? זה חשוב. כמו שמרתה נוסבאום אמרה ? קריאת רומנים תורמת להבנת ה"אחר" [כן, אותו "אחר"], ולראיה מורכבת של העולם. פעמים רבות מאחורי הפושע או ה"אחר" מסתתר משהו אחר: לפעמים זו סתם הודאת שווא שהושגה תוך ניצול מנגנון פסיכולוגי מורכב של ה"רוצח" בכאילו [ראה ערך רומן זרודוב, חף מפשע שיושב בכלא על רצח שלא ביצע], ולפעמים משהו יותר "מורכב" [כמו הרצח שביצעה כרמלה בוחבוט בבעלה לאחר עשרים שנות התעללות]. אז כן, אנשים רגישים בעולם הם אלמנט חיוני לשרידות חברה.

כי אסור שהחברה האנושית תהא מורכבת מחבורה של "שאולים", ואנשים עם אוטיזם רגשי ועוורון תחושתי, שיש להם דיעה פסקנית, אם כי מטופשת, על כל דבר, והם לא מבינים עד כמה הם נשמעים אבסורדיים כי חוש הביקורת העצמית שלהם הוא על  MUTE.

 

חלק אינטגרלי מהיכולת לראות עד כמה העולם הוא מורכב, היא חברות לא רצויה במיוחד בפקולטה למדעי החרא, הפקולטה שבזכות מה שלמדנו בה, לעולם לא נוכל לכעוס על מי שפגע בנו, כי זה"מורכב". מה שחשוב הוא שעכשיו יושב בקואליציה איש אחד, עם מראה של שומר ברים, שמנסה לצמצם ביטויים של רגישות ל"אחר" או ביקורת על המדינה או נרטיבים "אחרים", וכך אנו יודעים שהתקציב לפקולטאות למדעי החרא מצטמצם, וזו אולי הקלה, כי מה שלמדנו שם באמת סיבך את החיים שלנו ואולי פשוט עדיף לשיר את התקווה, בגרסה משודרגת עם אלמנטים צבאיים [ליברמן] ודתיים [ישי]. פשוט, לא?

תגיות