אפשר להפסיק לריב. עובדה
הנה סיטואציה מוכרת: שני בני זוג רבו, לא משנה על איזה נושא, וכתוצאה מכך הם לא מוכנים לדבר אחד עם השני. לפעמים זה נמשך שעה או שעתיים אבל זה עלול להמשך גם כמה ימים.
והנה, בעיצומו של הריב נשמעת דפיקה בדלת.
כן, זו שוב השכנה\השכן מהדלת שממול שבסך הכל רצה לבקש חצי כוס סוכר.
עכשיו, זה די ברור שכל המרירות תעלם בן רגע והכל יראה כמו סתם יום של חול במשפחה נורמלית.
אבל אני דווקא לא רוצה לעסוק ב"צביעות" הזו, שאני גם לא מתיימר לשפוט אותה או לפרש אותה, אלא דווקא ביכולת המופלאה שיש לכל אחד מאיתנו לצאת תוך שניה ממצב רוח כל שהוא, כבד ככל שיהיה, ולשנות את כיוון הזרימה של הדברים.
שהרי האדם השלילי ימשיך להתלונן ויבקר כהרגלו את הזיוף שהתגלה פה, אבל מבט כזה לא יצא נשכר מן הסיטואציה ורק יאשר לעצמו שוב את הדברים שכבר חשב אותם מראש.
אבל, האדם הלומד, שמחפש כל הזמן רק איך להתקדם ולהשתפר, ינצל את הסיטואציה הזו ויפיק ממנה את המיטב.
הוא יחשוב לרגע לעומק על מה שקרה כאן ויבין שבעצם אנחנו בוחרים להיות עבדים של ההתרחשויות במקום למצוא את החירות שלנו בתוכן.
רק משום כך ניתן לצפות את התגובות שלנו לכל סיטואציה והן הופכות להיות מוגדרות ממש כמו חוק טבע שאי אפשר לשבור אותו עם שום כח בעולם.
אבל מה אם אנחנו רק מפסידים מכל הסיפור?
מה אם היינו יכולים לשלוט בהתרחשויות, לפחות מהצד הסובייקטיבי שלהן, ולכוון אותן דווקא למקום שנח לנו להיות בו?
יש איזה סרט ישן, משנת 1948, שנקרא "האוצר מסיירה מדרה" שמתאר מסע מפרך של חיפוש זהב המתבצע ע"י שלושה משוגעים לדבר (אחד מהם הוא המפרי בוגרט הבלתי נשכח).
ובסוף הסרט, לאחר שאחד מהשלושה כבר יצא לחלוטין מדעתו מרוב תאוות בצע ואף נהרג בקרב עם שודדים, מגלים שני השותפים שנותרו, שכל העמל שלהם פשוט "חלף עם הרוח" כפשוטו. הם רואים איך הרוח העיפה את אבקת הזהב שלהם מתוך השקים ולאחר כמעט שנה של יסורים הם חזרו למקום שבו הם היו בתחילה.
כיצד הם מגיבים לדבר?
כיצד אנחנו היינו מגיבים לדבר?
באופן מפתיע ביותר הם פורצים בצחוק פרוע שמוביל אותם קרוב לבכי (כאן אפשר לראות את הקטע, שהוא לדעתי אחד הטובים שנעשו אי פעם בקולנוע, כשמי שישקיע ויראה את הסרט כולו יבין יותר טוב על מה אני מדבר).
וזה בדיוק אותו עניין.
הרי אנחנו מן הסתם היינו ממררים בבכי, ולא מרוב צחוק, ולא יוצאים מן הדיכאון במשך שבוע לפחות, במקרה הטוב.
אבל היכולת המופלאה הזו, פשוט להגחיך את המציאות ולהוציא את כל האויר מן הבלון מאפשרת שחרור מכבלי המציאות ואפשרות אמיתית של שינוי.
הרי הדברים כבר קרו ולא ניתן להשפיע עליהם, אז למי זה יועיל בדיוק אם גם אנחנו נצטרף באופן וולונטרי אל הנהי הכללי?
זה אולי נראה לא רציני, זה אולי נראה טיפשי, אבל מה אנחנו מרוויחים בעצם מהקיבעון הזה שלא מוכן להפתח כלפי השינוי ומשמר בכח את העמדה השגרתית והבנאלית שרק גורמת לנו עוד ועוד צער ויסורים?
אם נחזור לריב שבו פתחנו, ולשכן שהגיע באמצע, נבין שאין באמת צורך לחכות לשכן בשביל לשבור את המסגרת, כי הכח הזה נמצא בנו ורק מחפש איזה שהוא פתח כדי לצאת אל הפועל.
אפשר לספר איזו בדיחה מטומטמת, לצאת לריצה עד שכמעט מתעלפים, לאכול משהו טעים ונורא לא בריא , או כל רעיון מופרע אחר שעולה על הדעת- העיקר שהוא עוזר לנו להשתחרר מן המצב.
כמה עצב מיותר היה יכול להחסך מאיתנו אם השריר הזה שלנו היה רק קצת יותר מאומן...





React to WordPress