נכתב לאור שאלתה של פעילה פמיניסטית יקרה, בשם דורית אברמוביץ, שהועלתה בפייס בוק, נכון ליום 26.7.11.

 

השאלה הייתה  מדוע כתוב על כפתור המחאה - אני שובת? ואין פנייה לנקבה.

אחת התגובות הייתה לייצר "מעקף  שפתי" ידוע במחוזותינו, ולפנות בלשון רבים. פיתרון נחמד, אך מדוע בכלל אנו צריכות להתעמק עם הסוגיה?

האם זה באמת חשוב מה כתוב על הכפתור? האם ניתן לראות בפנייה זכרית בלבד, מחסום אמיתי משיתוף, או הדרה של קהל הנשים? שהרי בפועל, שני המינים, נמצאים ביחד בזירה חשובה זו, מארגנים יחדיו את המאבק, ונושאים בעולה של מחאה מקפת. לראייה, אין פה איזה מחסום עקרוני.

אם כן, מדוע בכל זאת אנחנו או חלק מאיתנו, מתעקשות לקבל תחושת שייכות גם  בסלוגן. שהרי זו רק מילה, וכבר התרגלנו לדבר על עצמנו בלשון זכר. אז, מה לעזאזל אנחנו עושות פה עניין? ..הלו...את ... המהפכה כבר התחילה, ויש דברים הרבה יותר חשובים מזה.

 

והרי לפניכם המלכוד - התרגלנו.

זה נראה לנו ונשמע לנו טבעי. זה כל כך לא ראוי למחשבה, שאף אחד מהמארגנים, לא ממש שאל את עצמו, באיזו פנייה לכתוב (כך אני מקווה, כי אחרת זו הייתה הדרה מכוונת).

וזהו בדיוק העניין - שלכאורה אין עניין. אנחנו הנשים, התרגלנו. אתם הגברים, התרגלתם. וכך אנו חיות לנו בינות שלטי דרכים מתעלמים, הנחיות ותמרורים הפונים בלשון זכר, ולא נהרסות מזה. ממש לא.

אבל זה רע  להתרגל. זה ממש רע. כי זה מעמיק את הפער בין נשים וגברים. בעיקר כיוון שהוא מרגיל אותו עלינו, בשפה. כך הוא הופך ונעשה לנו מוכר, טבעי וברור מאילו. והפער בא בעיקר לידי ביטוי, כאשר יש פנייה ספציפית לאישה (ויש כאלה). כי זו  מחוברת לרוב לצרכים של נשים, או לכל מה שעדיין מיוחס כשייך לעולמן של נשים. ובדרך כלל זה נתפס בחברה כמשהו פחות ערך (ניקיון, ביגוד, ריהוט, רווחה, טיפול הילדים, בישול ביתי, וחינוך).

ולכן, כאשר הפנייה היא לגבר והיא "כאילו" כוללת גם את האישה, תחת כנפיו הרחבות, יש לומר. הרי שהיא נתפסת כמסמנת את מה שנחשב. כל מצב אחר, אשר מיוחס לו ערך חברתי גבוה (כפי שכבר אמרה מזמן, אם כי בהקשר מעט אחר, פרופסור דפנה יזרעאלי  הזכורה לטוב).

 

לגייס את הגבר לפעולה

לכן, אם אני מאמצת את מחשבתם של הוגי הרעיון הזה, כמו רבים אחרים, אני מניחה שבאופן אינטואיטיבי, הם חשבו לעצמם - בבואי לגייס את הגבר לפעולה, עלי לפנות אליו באופן ישיר. אליו ורק אליו. פנייה כמו "אני שובת", מתבוננת אל הגבר, אל בעל העמדה, ישר בעיניים. ומזכירה לו  שהוא זה שראוי לייצר מעשה; הוא הפעיל, הפועל והמפעיל, ולכן המושא הדומיננטי לפנייה. "אני שובת" נשמע כמו "אני קרבי אחי".בוא יחד עם כל החברה האחרים. אם אתה תבוא, תבואנה הנשים אחריך.

עצוב...

ורק חשבו, כמה נחמד היה לו ננקטה לשון רבים כללית, כמו "אנחנו שובתים". אבל, זו בהיותה לכאורה עקיפה יכולה לעבור לגבר מעל לראש, ולגרום לו להתעלם ממנה (למרות שיש בה דווקא קריאה אימננטית לסולידאריות).