שעת צהריים בחופש הגדול שנדמה שפשוט מסרב להסתיים. נראה שהזמן עומד מלכת. והנה, בתרגולת מוכרת, שכמעט הספקנו לשכוח, מבזק חדשות: "מתקפת טרור בדרום".  עוד ועוד תמונות, חלקן חוזרות על עצמן, תיאור הפרטים.

 

מדריך טיולים שהיה בשטח ושמע את היריות, התקשר למשטרה ולא הוא לא יגיד מה דעתו על המוקדנית שענתה לו, אבל כולנו הבנו שהוא לא מרוצה ממנה. בדומה לכל ישראלי, כנראה, אני ממהרת להיכנס לאתרי החדשות, ללמוד על היקף האסון.  מוצאת שם מילים של שר הביטחון, אהוד ברק:

 

שישה הרוגים בעזה

"יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה".  אין ספק, יהיה תג מחיר.  שעתיים לאחר מכן, שר הביטחון מקיים את הבטחתו: הפצצה בעזה; שישה הרוגים, לפי דיווחים. שניים מהם בכירים ב"וועדות ההתנגדות". הנה הוא חוזר: מחול הדמים המוכר של המזרח התיכון.

 

בעולם מקביל, לא מאוד רחוק משם, אלפים רבים של ישראלים מוחים על יוקר המחייה ועל דיור שאינו נמצא בהישג יד. באתר הרשמי של המחאה, כך לפחות נכתב בכותרת, מופיעה שורה: "בעקבות האירועים המצערים בדרום, מאהלי המחאה מרכינים ראש ומפסיקים כל פעילות עם מוזיקה ? רק ביחד ננצח". הנה עוד מילים של מלחמה - "רק ביחד ננצח". ואני תוהה לעצמי: את מי, בדיוק, אנחנו אמורים לנצח?

 

יש לנו ארץ, מדינת היהודים, זה הבית שלנו, אבל בעצם, אי אפשר לקנות כאן בית. אני חוזרת לאתר שלהמחאה, וקוראת שם תחת הסעיף ? "מי אנחנו":

 

"אנחנו עם ישראל, האנשים הפשוטים שעובדים, שלומדים, שתורמים למדינה.
אנחנו הרוב, אנחנו המעמד היצרני.
היינו אנונימיים, דוממים, היינו בשקט אך לא חיינו בשקט.
חיינו כל יום בחרדה לקיומנו לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.
אין לרובנו מקום ראוי לגור, נגזלה מאיתנו זכותנו הבסיסית לכבוד כבני אדם."

 

"נגזלה מאיתנו זכותנו הבסיסית לכבוד כבני אדם". אני שואלת את עצמי: איך אפשר להתמודד עם הגזלה? האם אלימות, למשל, לגיטימית?  ברור שלא. אבל, בעצם, גם הפלשתינאים מרגישים ודאי שנגזלה מהם הזכות לבית, ועוד כמה זכויות בסיסיות.

 

הפלסטינים ניסו הכל כדי לקבל זכויות בסיסיות

הם ניסו להיות בשקט ? לא עבד. ניסו אינתיפאדה ? לא עבד. ניסו פיגועי התאבדות ? לא עבד. עכשיו הם מנסים מהלך דיפלומטי ? לא נראה שזה הולך לעבוד. מה נשאר להם לעשות? לעבור לגור באוהלים בשדרות רוטשילד?

 

האם באמת ביחד ננצח? אני סבורה, לצערי, שבמלחמה אין מנצחים. למרות שיש הכרה עולמית בצורך להשכין שלום, ודיבור מהפה אל החוץ על חשיבות השלום, אנשים לא בוחרים בשלום ? לא בבית ולא מחוצה לו. דוגמאות לכך אפשר למצוא בקלות. אצלנו בשכונה, בין השכנים, יש מריבות למי שייכת הגדר; בתוך הבית אחים רבים ביניהם על צעצוע. באוהלים מתחולל קרב על צדק חברתי, ובגבול מצרים יש טרור.

 

הפתרונות, לכאורה, נמצאים בידי הפוליטיקאים, בידי מנהיגי העמים. זה ודאי נכון, בהיבט המעשי של הדברים, אבל הניצחון האמיתי, הוא בבחירה בשלום.  לא רק בין מדינות, אלא בין עמים; עמים שמורכבים מאנשים. איש-איש ורצונו בשלום.

 

הלוואי ונגיע לימים שכאלה:  נבחר בינינו לבין עצמנו בשלום. נהיה מוכנים לצאת לאוהלים עבור השלום ? שלום במזרח התיכון, אבל גם שלום עם בן הזוג, שמצליח להיות מעצבן במיוחד, לפעמים;

שלום עם רגשות התסכול והכעס שלנו, כלפי הילדים שלנו, שהשעמום מוציא אותם מדעתם, והם מוציאים אותנו מדעתנו. שלום עם האנשים עימם יש לנו סכסוך עסקי;

שלום עם האנשים עימם יש לנו שנאות וויכוחים ישנים; שלום עם אנשים שחושבים אחרת מדעתנו;

שלום עם אנשים שנראים אחרת מאיתנו;

שלום עם אנשים שהם לא אנחנו;

 

ואז, אולי, נצליח לצאת מהבית ולא לזוז מהאוהלים עד שיושג שלום עם העם שחולק איתנו את אותה המדינה; ולא לזוז מהאוהלים עד שיושג כאן שלום חברתי אמיתי. ובמילה אחרת: צדק. 

 

 

עוד ב-Onlife:

 

הנשים של השבוע: הפוליטיקאית שמתייחסים רק ליופיה, והקשישה שמלמדת ג'ודו

מחקר חדש מגלה: מה משמין יותר - מזלג גדול או קטן?

מחאת ההורים השקופים: אל תשאירו אותנו מאחור