המרדף אחרי האושר. או הדירה.
נדל"ן. מילה מלחיצה. מה שבאמת מלחיץ זה הפירוש שלה. נ?כ?ס?י ד?ל?א נ?י?ד?י. (אגב, יש סיבה שמדברים פה בארמית? מה אנחנו בממלכה הקדומה אשור? טוב עזבו, אני והשטויות שלי)
לא נדבר על שוק הנדל"ן, על קבוצות רכישה, על קבלנים, משקיעים, צרפתים, משפרי דיור או כל החבר'ה הטובים האלו. לא נדבר על בועות, היסחפויות, טירוף, הגזמה, ביזיון. לא נדבר על סחיטה, פערים, ניצול מעמדות.
כן נדבר על מצוקתם של צעירים שבסך הכל חשקה נפשם לברוח מאימת ההורים מאידך (סליחה אמא, זה בצחוק) או במעט עצמאות מגיסא ורצו לפרוש כנף ולגור לבד. הם רצו להתחיל פרק חדש בחיים שלהם בו הם לבד, תלויים בעצמם, ביכולות שלהם, ברצונות שלהם. כי עד עכשיו זה לא היה כך.
אתה עולל. אתה במצוקה. אתה לא יכול לאכול לבד, לשתות לבד. משתין על עצמך ולא יכול להחליף.
אתה בגן. אתה במצוקה. השקט שלך תלוי בגננת הזו, שמעשנת טיים 20 שנה וצורחת לך את "הנה מה טוב ומה נעים" מעל הראש.
אתה ביסודי. אתה במצוקה. שיעורי בית, תרגילים, שיעורי בית.
אתה בתיכון. אתה במצוקה. שיעורי בית, תרגילים, שיעורי בית. בגרויות. חצ'קונים.
אתה בצבא. אתה במצוקה. אתה תלוי במפקד שלך, שגדול ממך בשנה והוא מוציא את התסכולים שלו בגלל שקיבל מכות שהיה ילד.
אתה משוחרר. סוף סוף אתה רוצה לפרוש כנף, לברוח אל החופש. אל השקט שלך. אתה עוצם עיניים ומדמיין את הדירה שלך. בא לך לזרוק את הגרביים המלוכלכות על השולחן במטבח. בא לך לחפש את הספה בסלון כי יש עליה כל כך הרבה בגדים וצלחות ריקות. אתה צריך מיכל מיחזור בסלון מרוב בקבוקי הבירה הריקים. אתה מוצא תחתוני חוטיני של בחורה שאתה לא מכיר. הדלת כל הזמן פתוחה כי חברים כל הזמן באים והולכים.אתה נאלץ להתעורר מהחלום הזה מזיע.
אלא אם כן ההורים שלך ממשפחת שטראוס, לבייב, תשובה, דנקנר ושות'.
אלא אם כן אתה משכיר דירה מרווחת ומפנקת עם כל הפסיליטיס. בשדרות, נתיבות, מעלה זיבי או אי שם בטיז.
אלא אם כן אתה משכיר בלטה בתל אביב במחיר של הלבלב שלך כל חודש ומתנהל על אותה בלטה במשך שנה עד שאתה מחליט לשדרג את עצמך לשתי בלטות במחיר כפול.
אלא אם כן אתה מעדיף דיר מאשר דירה.
אלא אם כן זכית בלוטו, טוטו, חיש גד (אולי תגשים את החלום שלך)
אלא אם כן נפטרה לך איזו סבתא שגרה בדירה על ארלוזרוב ואתה נכד יחיד לבן יחיד ורשום בפירוש בצוואה.
ואני לא מדבר בכלל על לקנות, כי זה די פשוט. זה רק לשים בצד את ה-200 משכורות הקרובות שלך ושל זוגתך שתחיה.
גם ככה אנחנו עובדים כמו חמורים כדי לתת כמעט חצי מהמשכורת שלנו למדינה.
גם ככה אנחנו מממנים כמעט שליש מהתושבים פה שלא עובדים כי הם רוצים לקרוא בפעם המיליון את הספר הזה, נו איך קוראים לו.. "אתה נח".
גם ככה אנחנו כל הזמן במלחמות. עם עצמנו, עם השכנים, עם החיים.
גם ככה אנחנו כל הזמן ממורמרים כאן. על עצמנו, על השכנים, על החיים.
אז למה כל כך קשה? לא מגיע לנו איזה פינוק?
למה לא לעבוד בשיטת WIN-WIN? תן וקבל?
מה דעתכם לתת לנו קצת במקום כל הזמן לקחת?
מה דעתכם על דירה לעשר שנים מתנה שיהיה לנו קצת זמן בשביל להסתדר?
אנחנו כל הזמן סובבים סביב השורש ש.כ.ר.
אתה שכיר בשביל שכר כדי לשכור ואז להשתכר כדי לברוח מהכל...





React to WordPress