תסתכלו ללי זיתוני בעיניים
טלפונים, אישורים, שילוט הכוונה במקום, עיצוב סטיקרים, בחירת תמונה על החולצה – ככה, מסתבר, נראים מאחורי הקלעים של הצדק. אם מישהו היה מספר לי לפני שלושה חודשים שככה יראו החיים שלי לא הייתי מאמינה.
עוד ב - Onlife:
- תהיי שקופה ותשתקי: הסטטוסים המצייצים המוצלחים ביותר
- "בני גנץ ואהוד ברק השתינו עלינו בקשת. אל תחשבו שזה גשם." טור
- "תנו לבגוד בשקט: המונוגמיה פשטה את הרגל". שרית וינו שמה דברים על השולחן
איך אפשר להאמין לסיפור שכזה? בחורה צעירה קמה בבוקר, הולכת לעבודה, נדרסת למוות במעבר חצייה (אותו חצתה באור ירוק), גופתה נותרת מוטלת על הכביש בעוד הפוגעים בורחים מהארץ. לצערי הרב, המחדל הזה הוא המציאות שבה אנחנו חיים, מציאות שבה ניתן לחמוק מעונש בקלות מרתיחה.
בלילה של יום חמישי ה-15.9.2011 דיברתי עם לי בטלפון, קבענו דברים אחרונים לקראת הפגישה שלנו למחרת בצהריים. לא התראינו כבר שבוע והיו לנו המון דברים להשלים. את הבוקר למחרת אני לא אשכח לעולם. הרבה לפני השעון המעורר התעוררתי מסדרת טלפונים ש"תקפה" את הסלולרי שלי.
כשעניתי, קול שבור מעברו השני של הקו בישר לי בשורת איוב. "את יושבת?" שאלה חברה בקול חנוק "כן" עניתי בהפתעה ולא הבנתי לאן היא חותרת. לא יכולתי לדמיין שהמשפט שיבוא לאחר מכן יהפוך את חיי לסיוט "לי נהרגה" - לא האמנתי למשמע אוזניי. מבחינתי האדמה רעדה, התפוררה מתחת לרגליי ובור עצום נפער, בור שאין דרך למלא אותו.
אדוה והחברה הטובה - לי זיתוני
אפשר לרצוח בישראל ולצאת מזה נקי
כל מי שיש לו חבר טוב יודע שלא ניתן להחליפו בעד שום הון. האובדן האישי והכאב ניכרים ביומיום שלי, זה שנגזר עלי. הזיכרונות, המכתבים, המתנות והתמונות מלווים אותי בכל יום מהרגע שבו אני פוקחת את העיניים ועד הרגע שבו אני נכנסת למיטה. בכל יום מחדש אני עוד מקווה שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה ויספר לי שזה בעצם לא קרה וזה בכלל לא נכון.
כאזרחית במדינת ישראל אני לא יכולה להשלים עם העובדה שאפשר לפגוע בחיי אדם, לברוח מהמקום ולחמוק מעונש. בעיניי זהו רצח בדם קר. תאונות ה"פגע וברח" הפכו למכת מדינה, אנחנו חייבים למגר את התופעה הזאת מקרבנו. הגיע הזמן לקחת אחריות על המעשים שלנו. נהג פוגע צריך להבין - אם פגעת וברחת אין על כך סליחה.
הקיץ האחרון הוכיח לנו, כחברה, כי הכוח בידיים שלנו ויציאה לרחובות חשובה והיא תחילתו של השינוי. לכן המטרה של העצרת היא כל כך חשובה - חיפוש אחר הצדק. בכאב גדול אני מתחילה להשלים עם העובדה שלי כבר לא תחזור, אבל הכוח שלנו בתור חברה הוא לשנות ולהתחייב על כך שבצומת הבא זה לא יקרה.
הרגו את לי ויושבים בבית הקפה
במקרה של לי, הדורסים חיים את חייהם כרגיל בצרפת - הם יושבים בבתי קפה, מספרים סיפור לפני השינה לילדיהם ויושבים לארוחה משפחתית ביחד. לא אכפת להם שחייה של לי נגדעו באיבם.
את לי אני מבקרת במשכנה החדש - בית העלמין. אני מקשטת את סביבתה בפרחים ונרות שכל כך אהבה, מספרת לה סיפורים, משתפת אותה בחיים שנמשכים. בכאב גדול ובשטף דמעות אני מקפידה לעדכן אותה על המאבק העיקש אותו אנחנו מנהלים. אני בטוחה שהיא גאה בנו שם למעלה. לי האמינה בצדק ופעלה על פיו בכל חייה. היא הייתה מלאך אמתי וכנראה שמקומם של מלאכים הוא בשמיים.
ביום חמישי הקרוב, 8.12 בשעה 19:00 נקיים עצרת זיכרון, בקרבת מקום התאונה - פינת הרחובות פנקס ויצמן בתל אביב. זוהי עצרת זיכרון וקריאה להסגרת דורסיה של לי, במהלכה יופיעו מוש בן ארי ואמיר דדון. אני מחכה לראות אתכם שם.





React to WordPress