שמתן פעם לב איך נשים מתמוגגות למראה גבר שמטפל בילד? הרי זה ידוע שגבר שמסתובב עם תינוק ברחוב מהווה אבן שואבת לבחורות (אפילו הקדישו לכך פרק בסדרה "חברים" ). אפשר כמובן לתרץ את החיוך הבלתי נשלט שנמרח לנו על הפנים בסימוכין אבולוציוניים כאלה ואחרים. אני באופן אישי סבורה שמה שמרגש אותנו כל כך בסיטואציה זה שמשהו בנו נמס למראה החום והרגישות שיוצאות מהגבר כשהוא מסתובב עם תינוק על הידיים.

 

על אחת כמה וכמה כשמדובר בגבר ובתינוק הפרטיים שלנו. כל אמא ששאלתי (כולל אנוכי בעצמי) מה היא מרגישה כשהיא רואה את בעלה עם הילד, כולן דיווחו על אושר ולב נמס.

 

הבעיה היא שלא כל הגברים מצליחים להתחבר לילדים, על אחת כמה וכמה כשהם מאוד קטנים. גברים רבים שהם חסרי ניסיון בטיפול או קירבה לילד כה קטן, חוששים מאוד מהטיפול בו, או בכלל מהאינטראקציה. רוב התגובות נעות בין ? "מה עושים איתו" לבין "אני מפחד לעשות נזק ? הוא כל כך קטן". נשים רבות מוצאות את עצמן מתוסכלות. נולד ילד, הן מיד נדרשות לקפוץ למים ולדעת כיצד לטפל ולהחזיק את היצור הקטן, בעוד הגבר נמנע ומתחמק. לא רק שכל העול נופל על כתפי האישה, אלא שגם היעדר החיבור הרגשי מטריד ומפריע. פעמים רבות זה יוצר ריחוק בין בני הזוג שפתאום חיים חיים נפרדים לגמרי.

 

אז מה עושים? איך עוזרים לגבר שלנו להתקרב ולהיקשר?

קודם כל הרבה פעמים הבעיה נפתרת באופן טבעי כאשר הילד גדל מעט ומתחיל לתקשר עם הסביבה. ברגע שהוא יוצר מיוזמתו קשר עם האב, או הגבר שבבית, יותר קל לו להגיב ולתקשר וכך בעצם להיקשר.

 

דרך נוספת היא הקשה מכולן. לשחרר! יש לנו נטייה כנשים (כמובן לא כולן אבל ללא ספק לרוב הגדול), לנהל לקבוע ולשלוט. גם כשהגבר עושה מאמץ להתקרב לילד, אנחנו מנהלות אותו מלמעלה:

"אל תחזיק אותו ככה/ תיזהר הוא ייפול/ תוותר לו/תתייחס אליו/הוא ייחנק/תרים אותו/תוריד אותו וכולי?"

 

בהרצאה שהעברתי בנושא זוגיות לאחר לידה, אחת הנשים אמרה שכשתורו של בעלה לשמור על הילדה, המשחק שלהם הוא שבעלה ישן על השטיח והילדה משחקת לידו. וזה מטריף אותה!

למה בעצם? הוא מבסוט שהוא ישן, הילדה מאושרת שאבא ישן לידה, למה זה כל כך רע? למה זה מפריע לה? התשובה שהיא נתנה לשאלה היא : איך זה שהוא יכול לישון כשהוא שומר עליה ואני לא.

השליטה שלנו באינטראקציה בין האב לילד מחזקת את מעמדנו כאמא של הבית שמנהלת את הענינים. זאת שאי אפשר בלעדיה.

 

הבעיה היא שהמקום הזה מוציא אותנו מעמדת בת הזוג והופך אותנו לאמא במשרה מלאה גם כלפי הבעל.

ברוב המקרים בעלך הוא אדם בוגר ומבוגר שיהיה בהחלט מסוגל לטפל בילד גם בלי הוראות מגבוה.

 

בקיצור ? שחררי!

 

תני לו את המקום שלו להתקרב לילד, ליהנות ממנו ולהרגיש שסומכים עליו. לדעת שאת מספיק מעריכה אותו כבן אדם בוגר ואחראי שאינו זקוק להשגחה. ושאת כבת זוגו, לא שולטת בו ומכתיבה לו מה לעשות. בסופו של יום הוא לא עובד אצלך.