אם נסכם את אירועי השנה, הרי שיקשה עלינו לתת כותרת לכזה שבלט במיוחד או הטביע את חותמו לדורות. כמעט כל מהדורת חדשות השנה, נפתחה בסאגה כזו או אחרת, שהשפיעה עלינו כבודדים בתור עם וכאומה בין אומות.

 

עוד ב-onlife:

 

עריצים איבדו את כוחם בין לילה, זעקת העם הפשוט והסובל הדהדה היטב, משדרת רוטשילד התל אביבית ועד השדרה החמישית במנהטן. בלב כולנו פרפר החשש שמא נובהל לחדר המיון בעיצומה של שביתת הרופאים או נתקל בפקק תנועה בדרך להפגנת המיליון.

 

כן, השנה קרה הרבה מאד. גלעד שליט שב הביתה, כבוד הנשיא בדימוס, משה קצב, מבלה את שעות הפנאי במדשאות כלא מעשיהו ואפילו התוכנית של אופרה ווינפרי ו"הקצה" של גלגל"צ, אינם עוד נחלת תרבותנו. אירועים קטנים כגדולים, משפיעים ובעיקר מושפעים.

 

כל מה שקורה קרה או יקרה, נתון לגזר דינו של הכתב או הפרשן התורן. תלוי במבע פניו, הרציני או הלועג, בתנועות ידיו או בכותרת מנוסחת היטב. כך למשל, הפכה דפני ליף, ממנהיגת מחאה חברתית ל"סתם מטומטמת" באותו רגע גורלי בו הנציחה המצלמה את שאגת ה-"ואוו" הנרגשת.

 

באותו אופן בדיוק הפכה עסקת שליט, בהעדר דיווחים חדשים, לפפראצי צהוב ורדוד כאשר צילום תקריב, מתעד את תבנית הביצים שעושה את דרכה לבית משפחת שליט. כך, בהינף כותרת, נחתם דינם של "אייטמים" לטוב או לרע, לחיים או למוות.

 

אוכלים ללא הכרה ממסעדת הגורמה של התקשורת 

אף אחד לא שאל אותנו, האזרח הבוהה במרקע, באיזו כפית אנו רוצים "לאכול" את מה שקורה כאן. מסעדת הגורמה של התקשורת מאכילה אותנו ואנחנו פותחים פה גדול ולועסים. פעמים בשקט, פעמים בסלידה נוראית.
 

וראה איזה פלא, קצת לפני שריקת הסיום של השנה הנוכחית, אזלו להם האייטמים ממדפי דסק החדשות. וכי מה לעשות כשגראדים בדרום כבר אינם נחשבים לחדשות מסעירות ונתוני העוני שפורסמו, מעניינים את הציבור כשמש דאשתקד? הכיצד יעניינו כתבי העיתונות את הציבור בעזרת סיפור משעמם אודות ילד שנדרס למוות, או כנופיית פשע שמעדיפה לבצע את חיסול חשבונותיה סמוך לבית ספר הומה תלמידים?

 

או אז יושבים על המדוכה ומחליטים פה אחד: החרדי! הכפייה הדתית, היא בוודאי תעורר עניין לציבור.

 

וכך הופכת לה "שערורייה צה"לית" (כאילו אין בעיות ביטחון במדינה הזו) הכופה על חיילים דתיים ולא דתיים, להאזין לקול אישה (נו באמת). מרגע זה ואילך, עמודי העיתונים ומהדורות החדשות חושפים עוד ועוד שערוריות מזעזעות, אודות הדרת נשים וכפייה דתית.

 

כיצד נצליח לרכוש מוצרי טיפוח ללא פוזה מעוררת תשוקה של דוגמנית בת 16? צילום: shuttersrock

 

והפתרון? נשים יקרות! אנו פונים אליכן בקריאה נרגשת, למען כבודכן, צלמו את עצמכן ותלו במרפסת! דיי להדרת נשים משלטי החוצות ומהמרחב הציבורי! הכיצד יתקיים לו העולם ונגדל ילדים ברחוב ירושלמי אחד, אשר פלאי הבריאה בגופה של גל גדות לא יחשפו לעיני כל? הדור הצעיר והמבוגר יאלץ להסתפק בתמונתו של עמרי כספי, ללא דוגמנית לצדו, מעטר את הסלוגן "הכוח הצליח" (שערורייה של ממש). הכיצד נצליח לרכוש מוצרי איפור וטיפוח, ללא פוזה מעוררת תשוקה של דוגמנית בת 16? אכן, כבוד האישה נרמס ברגל גסה.

 

קחו לדוגמא את "קווי המהדרין" שתועדו באופן כה דרמטי בתוכניות תחקירים שונות, כאשר פס קול מוזיקלי מרטיט נפש מלווה את התמונות "הקשות", המציגות נשים דחוסות (בשעת השיא כאשר ברוב קווי האוטובוסים, מורגשת הצפיפות) כעופות המובלות לאטליז, בעוד קולה הדרמטי של הקריינית מלווה את סרט האימה בנאום חוצב להבות, אודות מסכנותה של האישה החרדית, המגדלת את ילדיה בשלווה בשכונת מאה שערים בירושלים. אף כתב לא ניגש ושאל לשלומה או לדעתה בנושא, אף אחד לא טרח לברר האם באמת מעמדה נחות ומושפל.

 

"קווי המהדרין", הפכו סמל לאומי לכפייה דתית בעוד אין פוצה פיו באשר לעובדה כי אותם קווים בדיוק קיימים בגרסה "רגילה", בהם ניתנת אפשרות לנשים לשבת בחופשיות בכל מושב פנוי הנקרה בדרכן. אחח! זהו מעמד הולם לאישה! שם היא לא מרגישה מודרת ודחויה, שלא לומר נחותה. ועכשיו ברצינות האם באמת אכפת לכם שבמקומות בהן רוב האוכלוסייה חרדית ועל פי תורתם אמנותם, צניעות האישה היא זו שמאדירה את כבודה, ואת חשיבותה בבית היהודי?

 

מכבדים את אלוהי הוודו אבל לא את בני עמכם

מדוע כאשר תגיעו למקדש הודי בעת "טרק מטורף סובב עולם" תשילו את נעליכם, תעטו גלימות הזויות ותשתחוו לאלוהי הוודו כאילו אין מחר, בעוד כבוד הדדי לאנשים בני עמכם אינה עולה על הדעת וגורמת לכם לחשוש מערעור מעמדכם כיצורים חיים על פני מדינת ישראל?

 

בעקבות שערוריות אלו צצים להם בכל בוקר, עוד ועוד נושאים הנוגעים לכפייה הדתית ולהדרת נשים מהמרחב הציבורי, כמו הפרדה בין גברים לנשים במקומות שונים.

 

מעציב אותי לחשוב שרוב העם הנסחף כעדר כבשים אחר דיווחי התקשורות והסערה הציבורית בכוס המים הקטנטנה הזו, באמת חושב שהנה סוף העולם קרב והכפייה הדתית עוד תמית אסון כבד על היקום כולו ועל העם היושב בציון.

 

ולסיום, הרשו לי לסכם בעצה חברית קטנה. כבדו ותכובדו - אנחנו עם אחד ולא מאוחד. זכרו, כאשר הצרה פוקדת את העם הזה, היא אינה שואלת לדעת דתו ואמונתו של אדם. שם, מתוך הקושי צומחת האחדות שמנצחת הכל.

 

קוראים לי טובי שפיגל ואני אישה, חרדית, מודרת, שמחה ומאושרת.

תגיות