נולי עומר: איפה שמתי את האינטואיציה שלי?
בינואר מלאו לי חמישים ושתיים ועדיין אני פנויה להפליא.
כי היי, אני לא מתפשרת, נאמנה לטעם שלי. אם אני לא נמשכת למישהו מהרגע הראשון, אין סיכוי שזה יקרה בעתיד, עניין של אינטואיציה. אני אותנטית אני.
"יופי", ענתה לי לילי, חברה שלי, "האותנטיות הנפלאה שלך הביאה אותך עד הלום". כלומר - פילוסופית חיים ששמה לב?ד?יזם.
שמעתי לא אחת מחברה זו או אחרת, סיפורים על מערכת יחסים שהתחילה מבחינתה כ"נס קפה פושר ודלוח", כזאת שלא נסקו פרפרים מלבה. אך מכיוון שמדובר היה באיש טוב, שהביע בה עניין ברור, היא המשיכה להיפגש איתו (עניין של בגרות וסבלנות) ולא פסלה אותו על הסף.
זאת למרות קיומה, למשל, של כרס חודש שביעי המתנוססת בגאווה על גופו - הרי לכל גבר ישראלי מגיל ארבעים ש (לא) מכבד את עצמו יש אחת כזו. ויום אחד היא התאהבה באיש, שהפך בעיני המתבוננת מגולם לתולעת ואחר כך לפרפר.
אוקי, אני אתן צ'אנס לד"ר יהושפט
הקשבתי, הפנמתי והחלטתי בעקבות הקמפיין גם אני "לתת צ'אנס". לא להקשיב לאינטואיציה השלילית והפסימית שלי, זאת שקוטעת הזדמנויות. וכך, הפכתי לרחימאית נותנת צ'אנסים. כן, חייכתי לעצמי חיוך דבילי, אולי גם לי, בכל זאת, הפעם, זה יקרה?
כך, כולי אופטימיות זהירה, קיימתי במשך חודש מדי יום שיחות בסקייפ עם ד"ר יהושפט (השם לא שמור במערכת) ששהה בחו"ל באותה תקופה. ראיתי שבין סנטרו לחזהו מצוי אקורדיון המונה ארבעה סנטרים לא נחוצים בעליל, מה שלא מאוד גירה אותי.
ובאמת שהשתדלתי מאד לא להביט בסנטרים, אבל בהיתי בהם בעל כורחי. ונכון שהוא דיבר איתי על נושאים שמדכאים אותי עד מוות, כמו פוליטיקה, אבל הוא היה סימפטי ומלא רצון לקשר.
זו לא הייתה לי הפעם הראשונה שנתתי צ'אנס לקשר למרות היעדרותה של משיכה מינית מצדי. ניסיתי את זה כבר בעבר מפאת ההיצע הזעום של גברים פנויים בגילי, אלה שלא מסתובבים עם אביזר דמוי מלצרית בת עשרים ושלוש מה'גרספסרי', ופתוחים לקשר עם מישהי בגילם.
להקשיב לה. להקשיב לאינטואיציה
האינטואיציה נבחה שאין סיכוי שאי פעם אמשך אליו אבל אני התעלמתי ממנה. אמרתי לעצמי: "תכירי אותו, דברי איתו, ואולי בפגישה פנים מול פנים יקרה משהו". נפגשתי עם הד"ר כשהגיע לארץ. שום דבר בו לא חייך את מוחי, גופי ולבי. נכון שגופו הרופס והאקורדיון לא מי יודע מה הדליקו אותי, אבל מה שבאמת הפריע לי הוא שלא היה שום הומור בדיאלוג בינינו.
ואז הבנתי שבעצם, כל שיחות הסקייפ היו נעדרות הומור - משהו שהאינטואיציה ניסתה לומר לי אך לא שמעתי. והלא זו התכונה החשובה לי ביותר, ודינמיקה משוללת הומור לא מתאימה לי כלל. אז מה עשיתי פה? בזבזתי את זמנו וזמני. הייתי צריכה להקשיב לאינטואיציה שאמרה לי לא. לא? ספציפית כן, בכללי אולי לא.
חשוב לי שהוא יהיה חתיך ואני (לא?) מתנצלת על זה
הרי אם אני רואה מישהו פוטנציאלי, מיד באה מחשבה שאומרת: מושך או לא מושך. אולי אני יכולה לשנות את המחשבות שלי? את הטעם שלי? אולי זה לא עניין קמאי גופני בלתי נתון לשינוי?
על תכונות מהותיות כמו טוב לב שכל והומור אני לא אתפשר. אבל כן הייתי רוצה, רק לא יודעת איך, לנסות להימשך לגבר גם אם הוא לא הטעם החיצוני שלי. כי כך יהיו הרבה יותר אפשרויות.
שמתי לב לא אחת שכששאלתי על מישהו שרצו להכיר לי "איך הוא נראה?" - פני מי שמולי התכרכמו מאכזבה ושאט נפש ממני. מייד לאחר מכן הגיעה נזיפה שמלווה בהרמת גבות צדקנית: "מה, את ילדה? הוא נראה בסדר!" ( 1.73, קרח עם כרסונת )
אבל רגע, פרדון, אני חייבת לברר על מנת לדעת אם יש פה אופציה או אין. במקרה שלי ,הסיכוי שאמשך מינית לבעל גוף דשן וצמיגי עם פנים שמנמנות אינו גדול. גוף חתיכי , מיינד יו, מושך אותי לא רק בשל מראהו האסתטי, אלא גם משום שבעליו משדר אנטי הזנחה, עלומים, בריאות וכוח. וכשם שאני שומרת על מראה כזה למרות גילי המופלג, כך גם גברים מסוגלים.
יש תפיסה כזו שאישה, בניגוד לגבר, לא צריכה להתייחס למראה חיצוני. היא שטחית וילדותית אם זה חשוב לה. עליה למחוק באחת מלקסיקון נפשה את הערך אסתטיקה ולהתעלם ממראה חיצוני (למקרה שמדובר בגבר "בסדר" ומטה- שהם הרוב, בגיל הנ"ל). אני, לעומת זאת, מוצאת שלשאול על מראה חיצוני לגיטימי כמו לשאול איזה בן אדם הוא - כי אדם הוא הפנים והחוץ שלו, שניהם זה הוא.
מכל מקום, לאחר המקרה עם האקורדיון נטול ההומור החלטתי להחזיר לאינטואיציה שלי את מקומה הראוי. נכון, היא לא מאמי, היא יכולה להיות אכזרית, אבל היא מדויקת - וחוסכת זמן ואנרגיה מיותרים.
נכון לעכשיו.





React to WordPress