כשהייתי בת 10, אמא שלי עבדה בבית מלון על חוף ים המלח. אמא שלי, אישה עצמאית, חזקה, חייכנית ואופטימית שגידלה אותנו לבד, עבדה שעות ארוכות וימים כלילות כדי שלא נדע מחסור לעולם, וחודשי קיץ ארוכים עברו עלי במימי בריכת המלון הצוננת, כשבחוץ 40 מעלות חום צחיח של מדבר.

 

עוד ב-Onlife:

 

עד היום ריח חריף של כלור מעורר בי זכרונות ילדות מתוקים ובכל קיץ מחדש אני ממתינה שכתפי יתכסו בנמשים, כך אני יודעת שהחורף שאני שונאת כל כך באמת מאחורי.

 

 

הגביע הקדוש

אחר צהריים אחד, נכנסתי למלתחות הנשים כדי ללבוש בגד ים ומיד כשפתחתי את הדלת, הבחנתי באישה יפה וערומה שעמדה וקיפלה את הבגדים שזה עתה פשטה מעליה. בחנתי אותה, בעיקר כי היו לה איברים משונים שעוד לא היו לי (ע"ע ציצים) ועוד מאפיין שהיה זר לי לחלוטין: על אף שעמדה כשכפות רגליה צמודות, היה רווח משמעותי בין ירכיה.

 

סבתא, אמא ואני. נשים ללא רווח בין הירכיים

 

השתוממתי, שכן בבית שלנו מעולם לא חזיתי במבנה משונה שכזה. גם לאמא וגם לסבתא היו רגליים שנצמדו מעל הברך עד הטוסיק, וכך גם לי. אינני זוכרת בדיוק כמה זמן עמדתי שם ובהיתי באותה אישה ערומה, אבל אני כן זוכרת שזה היה היום בו נטמע בי רצון עז שליווה אותי תקופה ארוכה לאחר מכן – שגם לי יהיה את אותו רווח מפואר בין הירכיים. שדיים של אישה נראו לי מגושמים ומצחיקים למראה, אבל רגליים רזות היו מבחינתי אז הגביע הקדוש.

 

מצחיק ועצוב לי לחשוב על זה עכשיו, ממרחק של 17 שנים. איך ידעתי כבר אז, בגיל 10 כאשר כל חיי הקיפו אותי רק נשים מלאות ושמנות, שמבנה גוף רזה הינו משהו נחשק שיש לשאוף אליו.

 

היום אני יודעת שלבובות הברבי שלי, לפרסומות בטלויזיה, לתחרות מלכות היופי ולחברה המערבית כולה יש חלק בתפיסה שלי את עצמי ואת הסביבה שלי, אבל רק לאחרונה אני מתחילה להבין עד כמה עמוק חודרים המסרים, וכמה חזק האפקט המתמשך שלהם.

 

קארין שילו כילדה

 

הפוסט שעורר את הסערה

לפני קצת יותר משבוע פרסמתי את הפוסט הזה בפייסבוק, שגרף מעל 8700 לייקים וזכה למאות שיתופים. הפוסט נולד מתוך התעסקות יומיומית שלי בנושא דימוי גוף, זה שלי וזה של שלל הנשים המקיפות אותי במסגרות חיי השונות. צפיתי שכמה מחברותיי לרשת החברתית יאהבו את שכתבתי, אבל בשום אופן לא צפיתי את מה שקרה בימים שלאחר פרסום הפוסט.

 

עשרות נשים הקדישו זמן כדי לכתוב לי הודעות ארוכות ונרגשות. קיבלתי הודעות מנשים שסבלו וסובלות מהפרעות אכילה, נשים שפעילות בפורומים שונים העוסקים בנושא, נשים שמנות שהודו לי על שאמרתי את מה שהן מעזות רק לחשוב בשקט ונשים רזות ששמחו על כך שסוף סוף מישהו מרים את הכפפה וזועק לשינוי התפיסה שמכתיבה את התפריט היומי הסגפני שלהן.

 

הדי הפוסט נישאו אלי מכל עבר. כשביקרתי את המניקוריסטית שלי ושמעתי שיחת חולין בין 3 נשים זרות שהמתינו בתור ופטפטו אודות הפוסט, הבנתי סופית שנגעתי בעצב חשוף ושמן במיוחד. השאלה המתבקשת הינה כמובן – מה את עושה עם זה עכשיו?

 

על השאלה הזו עניתי לעצמי – את פועלת מתוך אהבה בכל דרך אפשרית, על מנת להעלות את המודעות ולאפשר לנשים באשר הן נשים, להיות מאושרות בגופן.

 

קארין היום. צילום: רותם גמליאל

אחת הפרשנויות השגויות ביותר שקיבלתי לפוסט שפרסמתי, גורסת כי אני מאדירה נשים שמנות על ידי דיכוי של נשים רזות. המסר הראשון שאני רוצה לחדד הוא שאני חושבת שיש להאדיר נשים באשר הן נשים.

 

בין השורות של הפוסט הספונטני שלי הסתתר מסר סמוי (ואולי חבל שהיה סמוי) והוא: הדרך שלי אל האושר נסללה כאשר החלטתי להעניק לעצמי במתנה חירות. כלומר, החלטתי לתת לגיטימציה למי שאני היום, ולא למי שהייתי רוצה להיות מחר או בעוד שנה. המשמעות של המשפט הזה עבורי, היא שאני בוחרת לחיות את חיי במלואם גם אם אני נחשבת 'חריגה' או שונה ממה שהחברה מכתיבה לנו שהוא ה'נורמה'.

 

אני מכירה עשרות נשים רזות, כשרוניות ויפות שסובלות מדימוי גוף שלילי שלא היה מבייש את השמנה בנשים. מאידך – אני מכירה נשים שמנות שחוגגות את גופן על בסיס יום יומי. מה שגיליתי על עצמי לאחר שנים רבות של דיאטות, הלקאה עצמית, סלידה עצמית וחוסר ביטחון הוא שהאושר שלי לא קשור בשום צורה למשקל שלי. זוהי כמובן חויה סובייקטיבית מאוד, אולם המטרה שלי היא להציג בפניכן את האפשרות להסתכל בראי אחר. הראי שלי.

 

הדרך אל האושר ארוכה ורצופה בשאלות גדולות וחוויות משנות תפיסה. בדרכי שלי, נתקלתי בנשים שונות שהאירו את עיני לעובדות חשובות על העולם בו אנו חיות היום כנשים. אחת מהן היא ג'ין קילבורן, המרצה המדהימה מהסרטון הבא. בעיני זהו סרטון חובה לכל אישה.

 

תגיות