1

יום שני

אחרי שגמרה לשטוף כלים, לטאטא קצת את פינת האוכל והסלון ,לסלק גרביים, מכנסיים, נעליים ועוד פרטי לבוש שהשאירו הילדים במרחבי הסלון הפתוח למטבח, לשים אותם בסל הכביסה, וככה על הדרך להפעיל עוד סיבוב של מכונת כביסה, לקחה ירדנה בחטף את המחברת הכתומה ועט שמצאה על שולחן האוכל והתיישבה  בחוץ, ברחבת הכניסה הגדולה , המבוטנת צבועה צבע אוקר, תחת פרגולת המתכת שסוככת על כל הרחבה והתחילה לכתוב.

היא הניחה את המחברת הגדולה שקיבלה ליום הולדתה הארבעים מתמר על שולחן העץ העגול ופתחה את הכריכה הקשה והמעוטרת פרחים. כל הדפים הלבנים המתינו לה בקוצר רוח שתמלא אותם באותיות דיו. היא רצתה לכתוב מכתב, לא ספר. מכתב לדניאל. היא רצתה לתקשר איתו בדרך אחרת. כמו פעם, שכתבו מכתבים. היא לא יכלה לספר לו הכל בדרך אחרת. עם דניאל או שלא היה זמן מספיק ביחד שאפשר לספר הכל, או שלא היו מספיק שיחות טלפון בהן אפשר לחשוף עד הסוף לבטים והתחבטויות. לא היה זמן, לא אורח רוח. הוא היה בא, ואז התשוקה שאגרו שבוע או שבועיים היתה מתפוצצת כמו בלון ברעש אדיר ואז כל אחד היה עף לו לקצה אחר של החיים. ככה ,היא חשבה, היא תכתוב לו. כאן במחברת יהיו שמורים עבורו המכתבים וכשיתחשק לו הוא כבר יקרא.  היא רצתה לספר לו המון דברים שלא יכלה לדבר עליהם במפגשים המעטים שהיו להם. סתם דברים של יום יום, למשל שהיום  היה לה אחר צהריים שקט ולבדי. שאף פעם אין לה שובע מהשקט הזה ומהלבד שבא כמו פרורים. תמיד יש דברים שצריך לסדר ולארגן. תמיד הילדים צריכים משהו, תמיד יש עניינים בירוקרטיים בלתי נגמרים, מתישים. והיום סוף סוף היה לה קצת שקט. הילדים היו עם משה והיא היתה בשקט הזה, ברגע טוב עם עצמה. את מה שעשתה עשתה בשקט ולאט, היה לה זמן לחשוב. היא רצתה להמשיך לספר לדניאל על מה שהתחילו לדבר עליו כשנפגשו, על עניין הביקורת. משהו שהיא חייבת לפתור אותו בינה לבין עצמה. לפעמים בא לה ללכת לטיפול רק כדי לטפל בנושאים ספציפיים: נושא ביקורת, נושא נתינה, נושא אמהות וכו'. ללכת לטיפול יעודי , ככה היא כינתה זאת. הלוואי והיו לה המשאבים לכך. כל הזמן הריצה אחרי הכסף, ריצה אחרי עבודה שתכסה את כל ההוצאות. המחסור התמידי והצורך לקמץ במה שיוצא. אבל הרצון לגלות תובנות חדשות, להבין מאיפה הדברים באים, היו עבורה כמו לחם. הרצון לדעת למה היא פועלת כך ולא אחרת. היא סקרנית לדעת ולחשוף את המנגנון המסובך הזה שנמצא שם בפנים ומפעיל אותה, את ירדנה. ובבת אחת נוחתת עליה השאלה , בעצם בשביל מה? בשביל מה צריך לחפור כך בנשמה ולחקור מאיפה כל הדברים באים? האם זה מה שיביא לה את השקט?  יהסה את הצעקה הפנימית שתמיד בוערת, את הלהבה הקטנה ,החמה והמתמדת שדולקת בבטן. גם כשהגוף שלה שקט והפה סגור, היא מרגישה כאילו רק עכשיו יצאה ממנה צעקה.

היא רצתה לספר לו  על הספר שלקחה ממנו בביקור האחרון שהייתה אצלו. ספר על חיפוש. חיפוש כתבי יד עתיקים בדרום אמריקה, שרק מעטים יודעים על קיומם ובהם מסתתרת איזו אמת. איזו תמצית חיים של ידע ומסתורין, אנרגיה והתבוננות אחרת על המציאות. ידע  שמי שמחזיק בו ומבין אותו יביא בעקבותיו לשינוי קוסמי גדול.

היא קוראת את הספר ותוהה אם זה לא קשקוש אחד גדול. הסופר שכתב את הספר אינו רהוט בכתיבתו. על כריכת הספר בצידו הפנימי האחורי מצויה רשימת כל הספרים שכתב, כולם בנושאים של גילוי עצמי, חיפוש והגשמה. זה גרם לה לחשוב שיש אנשים שפשוט יודעים לעשות הרבה כסף מספרים כאלה. תמיד יהיו אנשים שירצו לקרוא את הספרים האלה. שירצו לגלות את המסתורין של החיים, שמישהו יגלה להם דבר חדש על קיומם ועל עצמם. שיחשוף בפניהם איזה סוד גדול. היא משווה את הספר שלקחה מדניאל לספרים אחרים שקראה בעבר כמו אלו של אוספנסקי או גורדייף. ספרים שגם בהם יש חיפוש אחר אמת ואיזו תורה עלומה. אך יש בהם אתגר, לא קל לקרוא אותם. יש הרגשה כאילו הכתוב בספר פונה אל הקורא ואומר לו: אם אינך מסוגל להתמודד עם הרעיונות הנמצאים כאן, אולי זה באמת לא בשבילך. אותה אתגר כזה מגרה. היא רוצה לפצח את מה שנאמר שם בין המילים, מאחורי הרעיונות, לחשוף את האמת. אבל איזו אמת. מה זאת בכלל האמת הזו. אמת של מי? האם כשנדע את האמת נהיה מאושרים יותר? נדע מה חיפשנו? ינחתו עלינו תובנות שיאירו את דרכנו בעולם?

בחוץ אחר הצהריים הפך לערב. הרחבה המבוטנת בכניסה לביתה, תחת הפרגולה הגדולה פונה לכיוון מערב. השמש כבר ירדה  והשמיים נצבעו אדום. הילדים תיכף יחזרו והשקט יהפוך מיד לרעש של מטר שאלות: איך היה, איפה הייתם, מה אכלתם, יש שיעורים.

לפני שתתפנה בחזרה להמולה היא תוהה אם דניאל ירצה גם הוא לכתוב לה בחזרה. כך תהיה ביניהם חלופת מכתבים. כמו שפעם כתבו מכתבים.

תגיות