ונתחיל בווידוי המתבקש ? אני שונאת ספורט. מה שונאת, מתעבת. אני לא אוהבת לעסוק בו, לצפות בו, לצרוך אותו. התנוחה האהובה עלי ביקום היא רביצה. אבל לאחרונה החיים, מה לעשות, רמזו לי, ויותר מפעם אחת, שכדאי מאד שאחזור להזיז את שרירי הלא קיימים והמנוונים, למען רווחתי האישית וגורל האנושות (טוב, אז רק למען רווחתי האישית), וכשהחיים רומזים לי רמזים כאלו עבים, אפילו אני מבינה.

 

 

עוד ב- Onlife:

 

 

וכן, נמאס לי להתנשף כשאני עולה במדרגות, להשתנק כשאני רודפת אחרי האוטובוס ולקחת הפסקות בין המילים כי האוויר לא מספיק לי להליכה מהירה ושיחה בסלולרי. זה לא שאני מועמדת פוטנציאלית ל"לרדת בגדול, עונה whatever", אבל באמת שלא יהיה לי אכפת לראות את הישבן שלי מצטמצם, את הבטן מתמצקת, ואת זרועות ה"מלח-פלפל" שלי מתנועעות קצת פחות.

 

ברגע שהחלטתי שאני נענית לקריאות היקום, והולכת להוציא את השרירים של מהבוידעם, מצאתי את עצמי עומדת בפני מצוקה קשה אחרת: מבין כל הפעילויות הספורטיביות שעומדות לפני, איזו לא תגרום לי רצון לעשות אחורה פנה בדוך לספה המפנקת שלי? מה יכול להיות נסבל (האם אעז לחלום גם על "חביב"?) כפעילות ספורטיבית קבועה?

 

ריצות? לא ייקרה. חדר כושר? ניסיתי לזמן קצרצר לפני שנים- לא היתה כימיה בינינו? יוגה? אמאל'ה! נכון, היה לי פעם רומן מוצלח עם סטודיו C, שהניב תוצאות, אבל לחזור? להתחייב? להתמיד? זה היה ממש מזמן, וזה נורא קשה, וכולן שם כאלו כוסיות (פארטן מיי פרנצ'). לבוא עכשיו, עם 20 קילו מיותרים, טרמפיסטים על גופי, ולהתחיל מחדש? מה זה לא בא לי. אוף. הדיון המרתק שניהלתי במוחי עוד נמשך ונמשך, אבל  התוצאה לא השתנתה. הלכתי על מה שמוכר לי, שעבד והצליח, והתפללתי שהפעם, אלת ההתמדה תהיה יותר נדיבה אלי.

 

אל השיעור הראשון בסטודיו C , לפני שבוע וחצי,  נכנסתי באימה. כלפי חוץ, זאת אימה לא מובנת. נשות הסניף היו מקסימות, אדיבות ומסבירות פנים. המנהלת אפילו זכרה אותי למרות שעברו כבר 6 או 7 (!) שנים מאז שנטשתי לבלי שוב והמדריכה קבלה אותי בחיוך מלא מרץ. אבל אני? רעדתי מבפנים. פחדתי מהכאב, מהשרפות באיברים, מההתכווצויות. כל אווירת המרץ הזאת, זה לא אני, אני אומרת לכם.

 

ובכל זאת, שרדתי. אני חייבת להודות, שכשאת נאבקת על כל תנועה וכל כיווץ, הזמן טס. 45 דקות של שיעור נגמרו בלי ששמתי לב. וכך, שטופת זיעה ובאיברים רועדים, דידיתי לי אל מחוץ לסטודיו אחרי ביקור הבתולין המחודש שלי בהיכל ה"כיווץ כיווץ כיווץ, ניעות קטנות אחורה".

 

לאט לאט הרכבתי את עצמי מחדש. ואז הם הגיעו ? האנדורפינים, הסוטול הנעים הזה של אחרי, שבו הגוף שלך מפרגן לך בחזרה, על זה שהפעלת את כולו ולא רק את שרירי הלסת והאצבעות שאחראיות על השלט.

 

אולי אני וספורט נוכל לחיות בשלום זו עם זה. לא נהיה בסט פריינדס פור-אבר, אבל מכרים ותיקים, כאלו שמעריכים אחד את השנייה, למערכת יחסים כזו, אני בהחלט מסוגלת. לשיעור השני כבר הגעתי עם פחות פחד ויותר השלמה. השלמתי עם זה שאני מוכנה לעשות לגוף שלי טוב, גם אם הדרך קשה ומפותלת. ובאמת, זה משתפר. הקושי קיים כל הזמן, החוכמה היא לעבור אותו. 

תגיות