מכירים את זה? משהו טוב עומד להתרחש. אבל אתה עדיין מפקפק בטוב הזה. בעיקר כששנים היית עובד קבלן של מישהו, עצמאי מתנדנד על חוט השיערה, ובכל זאת האמנת שהיומית אינה חזות הכל. כל כך הרבה ימים עברו מאז. 
אני הולכת אתמול בגשם הסוחף, לא אכפת לי, אני אקנה לעצמי פלאפל, הנאה של מובטלים. וכאן בעיר רק שישה ? . מי אמר שצריך לפשוט עור, בשביל  גשמיות שפתאום יש בה המון ערך. אלה הרווחים המשניים של אלה שעברו קיפוח בלתי מזוהה.


והגשם הולך ומתגבר, כל הגרביים שלי סחופות, אבל אני אקנה לעצמי פלאפל, אף אחד לא ייקח ממני הנאות של מובטלים. והפלאפל החם הזה יחמם אותי, את ליבי, את הגוף שעושה כל רגע איגוף. לא מתנהג כמו שאני מצפה ממנו. הגוף לא מפסיק להפתיע אותי לאחרונה. אז  ניתן לו מזון. אבל זה לא רק הוא. אני והוא אחד. כמו בשמע ישראל. די להפרדה.  אבל מה ההנאה אינה שלמה, כי בבני ברק סיטי  אין כסאות. אוכלים בעמידה, או לוקחים מנה הביתה. אין לברוח מין המטלות, כאן או תורה או משפחה. וככה אני מסתובבת, בין השלוליות, והעגלות והילדים, וההורים, ריח הגלות מתערבב בריח של משיח. זה גשם של ימות משיח, שנים לא היה כאן כזה חורף מימי. ואני מבחינתי, לא רוצה קיץ בי.


ופתאום ליד הסופר, קרוב לדוכן המגרה לטרוף, יוצאת דמות ואני מזהה את אחת מגיבורות המשנה של הספר שלי, שמשחדת אותי לעלות אליה לסיגריה. אני עולה אליה, היא גרושה. הבית צנוע. הילדים תכף יבואו. היא מכינה לי תה הודי. מעבר לזה, אני לא רוצה, עדיין מפנטזת על הפלאפל ההוא. היא התגוררה ברחוב שלי, היינו חברות, הייתה פעם עמוק בתשובה. אבל בגיל צעיר יש המון גרויים, והחברים, והקורות חיים של תמיד תואמות את מה שהבטיחו לך, אם תקיימי מצווה ועוד מצווה. והכל מציף. אני היא הצעירה, הבוגרת. ותכף אדע לשם מה אני כאן איתה. אז ככה, גם היא כותבת, ובערך באותו סגנון, ופתאום הכל נורא דומה לחיי, אותם תנאים, הקשרים, רק שאני לא בגילה. הייתי רוצה. להיות בגילה, עם חלק מהמחשבות, בלי התנאים הנלווים.
מה אומר לכם, לפני חודשיים, פגשתי עוד גיבורת משנה, שכתבתי עליה בסיפור שזכה. הגעתי לאיזה כנס של נשים שלומדות בחברותא. היא עמדה שם על הבמה, ואי אפשר היה שלא לזהות, שזו היא, שנים שלא התראינו, ועכשיו, התפרסם הסיפור, וכן, הנה היא, עמדה לה מולי, הרצתה על חשיבות מצוות הפרשת חלה. וכשכתבתי עליה, בכלל לא ידעתי שהיא מרצה כזו ידועה, ידעתי שהיא מהווה השראה לנשים. אבל מרצה?  הדמות שלה ישבה לי במוח במעומעם, ואז השתמשתי שלפתי את הנוכחות בזהירות ושפכתי על הדף.
קורה לכם שהמציאות נתקלת במציאות, הגיבורים יוצאים אליכם מין הדפים. רוצים למסור עוד מסר. רק אל תשכחי אותנו, זה לא ככה, כתבת, השתמשת ... מה הלאה?


אל תשכחי שאת אישה ומצווה על מצוות הפרשת חלה,אומרת המרצה הרבנית, בקולה הרך אל תשכחי מה זה אומר, החטא של חווה, התיקון שלך כאישה. מכירה את החטא הזה? ובנוסף, אל תשכחי את הצער שהביא אותך אל הכתיבה, שדומה לא מעט לזה של הגרושה הזאת, שמספרת לי שהיא כבר לא מאמינה שמישהו יאהב אותה, או תאהב בחזרה. אל תשחקי אותה כאילו את מעבר. אל תשפטי, שחקי את הקשוחה.


אבל פורים מאחורי,  המטלות של פסח לפניי. אני רוצה שמחה, אני יושבת עם גיבורת המשנה הגרושה, היא רזה.  וטוענת שלא אוהבת את גופה ,אצלי הריאות נוהמות.  החיצוני הפך משני. אני מקשיבה לקול  שהתיישב בין השורות, זהו ,גמרתי לעשן סיגריה, ביקשתי עוד אחת למקרה ש... אני יוצאת לסמטאות שיובילו אותי הביתה.  ונזכרת במחר, שהוא כבר היום, יום מיתתו של  רבי אליעזר מליז'נסק , פורץ הדרך החסידי


, שהבטיח שכל המתפלל על קברו יחזור בתשובה שלמה. השלמות שמסתתרת בין פיתוליי החיים, והגשם שלא מפסיק לעורר.  מהתל במובן ובגלוי . אין מה שהוא שבא מאליו. גשם של ימות משיח לא?

תגיות